מפעם לפעם, ובעיקר בימים שאינך יודע אם הצפירה היא צפירת זיכרון או צפירת אזעקה, יש משהו בפס הקול של הימים האלה שמזמין הזדהות וכאב, התרגשות וצער גדול, גאווה על מה שהושג ושברון לב על מה שהוחמץ ואבד. פס הקול של העדויות, הקולות התמימים של מי שהסתער ראשון או נלכד בטנק הבוער, טבולים בפס הקול של השירים שלוחצים על כל הכפתורים, בשביל בין הבריכות, בקיץ הזה תלבשי לבן, והאזעקות שאינך יודע אם הן צו לחשוב על העבר או שמא הזדמנות לעצור ולחשוב על העתיד.
וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם ברגעים שאנחנו מברכים על ההישרדות והחירות ומבכים את מחירה, מתעורר צורך דחוף למחות כל ספק, ליצור קול אחד, לנכס לעצמנו את הצדק המוחלט שהרי לא ייתכן שאתה גם צודק וגם אחראי לעוול כלשהו. לכן מותר לפלות מן ההיסטוריה את הכתמים שלה, את רגעי העוול, את הבורות הטובעניים של השחיתות, את חוסר החמלה, את רגעי הביזה, קשיות הלב והצביעות שבהם לא אתה היית הקורבן – אלא להיפך. ואם חלילה מתגנב לשיח צליל צורם, גוונים אחרים או סימן שאלה מטריד, הרי שאז אין צורך בבדיקה ובריפוי, מספיק לערוך השוואות והכל מסתדר, שהרי ליד הזוועה הסורית כל כתם כשלג ילבין. מה יכול להיות גרוע יותר ממצב שבו מדינה שהתאגדה כדי להגן על אזרחיה – קמה להרוג בהם, להרעילם בגז, לרסק את בתיהם, לכרות את עתידם לעד, וכל העולם רואה ושותק. ההשוואה היא התירוץ המושלם לא להסתכל במראה, ואם יש מישהו שמנסה להציב את המראה ולהסיר את החטטים הרי התשובה לזה היא – ובסוריה יותר טוב? כשמשווים את הדמוקרטיה שלנו ומידת החירות שיש בה מול מה שמתרחש בתורכיה או ברוסיה – הרי שאין בנו כל פגם, אין שום חשש, גם אם באותו רגע ממש מתכננים חבלה המונית שתחשיך סופית את חזון הנביאים שלאורו רצינו לצעוד. מול השחיתות באיראן או בוונצואלה מה שמתרחש אצלנו בזירה הציבורית הוא באמת מפגן מרגש של גמילות חסדים השווה לכל. אין גזל, אין פערים, אין הפלייה בחלוקת המשאבים ובמשפט, יש! אין כמונו, עובדה, גם עגבניות שרי וגם היי טק והכי חשוב: תראו את האחרים. דומה שהימים האלה שבין הצפירות הם הזדמנות לשבור את הראי ולתקן את ההיסטוריה, בקיץ הזה תלבשו לבן ותחשבו מחשבות בהירות. כשהצבע היחידי שאתה רואה הוא רק לבן סימן הוא שאתה עיוור. סאראמאגו אמר את זה לפניי, אבל ברגעי הגאווה אסור לבטל גם את חשבון הנפש ואת היכולת להסתכל במראה.
שבת שלום וחג עצמאות שמח.
יום שישי 13 אפריל 2018
