בניגוד לכמה מבני גילי שחלקם היו לראשי ממשלה הטוענים שהם זוכרים את האנגלים ואת המצור על ירושלים, הרי שאני מודה שנולדתי אחרי המצור, אבל כבר בגיל צעיר הבנתי שהמצור אף פעם לא נגמר: המדינה היתה נתונה במצור, האוכל היה בקיצוב ובעלי חנויות המכולת היו במצור, היה מצור על הכפרים הערביים, על שכונת מאה שערים, על שדה התעופה בלוד, ועל השער הצפוני בימק"א. השכנה שלנו מלמעלה היתה מדיחה את הכלים לתוך דלי ובמים האלה היתה משקה את שיחי הוורדים בכניסה לבית, ומבחינתה המצור לא נגמר עד יום מותה.

לסיפור הזה יש לקח לימינו אלה: המצור לא נגמר ביום אחד, הוא התאדה. פתאום חוץ לארץ קיבלה שם פרטי ושם משפחה, ז'בוטינסקי היה לגיטימי, את הדולרים לא החביאו יותר בקופסאות שימורים וג'ינסים מכרו בחנויות של אתא. וכפי שבתקופת המצור לא הכריזו עליו בכל פעם מחדש אלא הסירו אותו לשיעורין לאורך השנים, כך צריך לעשות עכשיו עם הסגר. אנחנו מבינים – נכנסנו לסגר נצחי פחות או יותר, אין לו קצה, אנחנו מבינים, ולכן אפשר בינתיים לוותר על כל הטרראם: ההכרזות, הסטטיסטיקות, האזהרות, המחסומים הבלופים ופרופסור גמזו. בסגר הזה הילדים ילמדו בבית הספר, במרתפים או בעליות, אנשים יזהרו לנפשותיהם ולא יתגודדו עם עוד אנשים, הם יצטיידו במזון ובתרופות, יקברו בחשאי את מתיהם, יבכו ויתגעגעו. כמו בשנות המצור גם כעת יהיה שוק שחור, ומסיבות אלכוהול פרועות, לחם ועבודה אבל גם טיסות לאבו דאבי. וכמו המצור, בעוד שנה או שנתיים או בכל תאריך אחר, זה יתפוגג לאט לאט, יום אחד פתאום אפשר יהיה לנסוע ליוון ולהודו, למרוקו או לקרובים בסאן פטרסבורג. התלמידים יכינו את עצמם ללימודים באוניברסיטה או שיחגגו את הבת מצווה למרות שהבת כבר בת ארבע עשרה אבל עד היום פשוט אי אפשר היה. החיים ישובו אט אט למסלולם, אבל כמו שהשכנה שלי המשיכה את המצור עד יום מותה, גם עכשיו יהיו כאלה שיישבו כל ערב מול הטלוויזיה ויחכו שראש הממשלה יבשר להם על עוד ניצחון, האם אפשר כבר לצאת או שרק לספורט, לחבק או רק לנשק מרחוק, ולהצביע לראש הממשלה בבחירות המי יודע כמה כי יש דברים שעדיין לא הומצא נגדם שום חיסון.

שבת שלום ושנה טובה.

הצילום: זוג צועד בסגר. העליה מהר חומה.