בעצם – גם אחרי השבוע הנורא הזה אני יכול לומר "מפעם לפעם" שהרי יש את מפעם לפעם הקטן, שהוא פעם בחודש או בחודשיים של טפטוף, כך קוראים לזה, של רקטות על שדרות, ויש את מפעם לפעם הגדול, שזה 'עמוד ענן' או 'עופרת יצוקה' או 'צוק איתן' שבהם התמונה אמנם משתכללת מפעם לפעם ועכשיו הבניינים נופלים אל מותם בצורה מסודרת, אבל ברמה העקרונית לא משתנה דבר. איתן בן אליהו מזדקן יפה, רוני דניאל קצת פחות, דנה וייס נעלבת, וראש עיריית שדרות אומר שהפעם זאת המלחמה האחרונה. למחרת מתחילים לבנות את המגדלים מחדש, מעמיקים את המנהרות ומכינים את הדור הבא שיוקרב על מזבח השווא, וחוזרים לתל אביב.

אבל כל המפעם לפעם הזה מחפה על בעיית היסוד שאנחנו לא רוצים לשמוע עליה, ויותר ויותר אנחנו מוכנים שמישהו אחר יפתור אותה גם אם זה יהיה פתרון סופי: אחרי 72 שנות עצמאות מתברר שהבית הלאומי היהודי שבנינו אחרי אלפיים שנה הוא בעצם בית משותף, לא עם איזה דייר מאוקראינה אלא עם מי שחיו על האדמה הזאת מאות בשנים, וגם אם אין להם קושאן מן התורה זה ביתם. הם כאן, בכל מקום, הגליל הוא דו לאומי, ובירת ישראל דו לאומית, והנגב הוא דו לאומי, ורק תל אביב לא, כי יפא היא מזמן יפו. חדשה ומצוחצחת.

ואז עולה השאלה מה עושים עם הצרה הזאת? האם מנסחים דרכים לקיום משותף לא רק כאחות בשיבא או רופא בהדסה אלא גם כבית משותף שמקבל את הזהות הדתית והלאומית של הצד השני? התשובה הסוחפת היא שלא מקבלים, מחוקקים את חוק הלאום כדי למנוע זכויות שוות ואפילו את שפתו של השכן מדירים, וביד השנייה מטפחים את חסידי הפתרונות הסופיים – את הכהניסטים שבדרכם מכשירים את הלבבות והשטח לקראת פתרון סופי שמתואר כטרנספר, ואת אנשי הפתרון הסופי נוסח החמאס שהוא ג'יהאד שאין בו ניצולים. במו ידינו אנחנו מטפחים את הקצוות הללו, בפלסטין עוד מעט זה חמאס מלא מלא, וכאן, עם הזמן, בן גביר ודומיו, מלא מלא. כפי שראש הממשלה ביקש שיהיו.

זה הסיפור של השבוע הזה, של השנה הזאת, של החיים האלה. וככל שנעמיק ונצעד בכיוון הזה נמשיך לצערי הגדול לשקוע.

שבת שלום לכולם, חג עיד אל פיטר מבורך וחג שבועות שמח.

‏יום שישי 14 מאי 2021