מסע הצלב של הילדים.
בימים שבהם אתה חש שההיסטוריה משנה כיוון והעתיד לא ברור, אני מתרפק על שיעורי ההיסטוריה שאותם תמיד אהבתי, ובעיקר על התקופה שהציתה את דמיוני והם ימי הביניים, ובתוך אותן מאות שנים האירוע שדומה שטרם הסתיים מאז המאה ה 11 הלא הם מסעי הצלב. ממסע הצלב של האיכרים בסוף המאה האחת עשרה ועד ליתר המסעות שחרכו את דרכי אירופה בנהרות של דם, וממלכת הצלבנים בארץ ישראל ששרדה 80 שנה עד שנכבשה בידי המוסלמים.
מכל המסעות מסע הצלב של הילדים נחרט יותר מכל בזיכרוני. הסיפור שלמדנו היה על ילד צרפתי בן 12 שטען שישו ביקר אותו ואמר לו להוביל את מסע הצלב הבא לירושלים. בספרי ההיסטוריה של התיכון נאמר ששלושים אלף ילדים הצטרפו אליו, וכבר בחוף הצרפתי הם נשברו, נחטפו נמכרו לעבדות ונאנסו, וזה, על פי הסיפור, היה גם גורלו של מסע דומה שיצא מגרמניה. ההיסטוריונים חלוקים ביניהם האם המסעות האלה אכן היו, אבל מסעות הצלב של הילדים היו לשם נרדף לקורבן השווא שמשלמים הילדים על שיגיונות הוריהם, מוריהם ואנשי הדת שלהם. הם קורבנות ההיסטריה וההיסטוריה שאין להם שליטה עליה.
בעצם הלילות והימים האלה בבתי הספר ברצועת עזה, במשכנות העוני ובמחנות הפליטים, בלילה שבין יום חמישי ליום שישי מלבישים את הילדים במחלצות כדי שיצאו למסע לירושלים, וכשהערב יורד הם אוספים את מתיהם שטיפסו על הגדר בהתלהבות עד שנפלו. וכפי שליבי יצא לילדים במאה השלוש עשרה, כך הוא יוצא אל בני ובנות השש והשמונה ברצועה. כמה עמוק צריך להיות הייאוש כדי לצאת בצהרי היום אל המסע בידיעה שייתכן ולא תשוב ממנו. כמה עמוק צריך להיות הייאוש של האם או של האב שהתירו לילדים ללכת או ששלחו אותם, מהו עומק החורבן של החברה שצעידה אותם, נתנה בידיהם אבן ומקלעת כדי שבגופם יקעקעו את זכותה של ישראל להתקיים, ודורות חדשים של ילדים יגדלו לתוך האתוס של המוות המכובד יותר מחרפת העוני וההשפלה, שיצרוב את הדור הבא ואת הדור שיבוא אחריו עד לקץ הימים. ליבי יוצא לילדים של עזה המתים בימים האלה על לוח השח המרוט של אבו מאזן וראשי החמאס, וישראל, והצבא שצריך להגן על הגבול ועל האזרחים שחיים לאורכו, ואני רואה איך הילדים האלה מצטרפים לשיירה הארוכה של הילדים שנבלעו באפלת המלחמות ולא זכו ליום אחד של תקווה מלבד יום מותם. אני מבין שמטרתם של אלה ששלחו את הילדים היא – אני, ואף על פי כן אני לא יכול להישאר אדיש לילדים שחייהם נחמסו מהם. אין שמחה בניצחון עליהם, אין גאווה, יש כאב. גם למענם צריך להביא קץ למלחמה הזאת ולטעת בהם תקווה אחרת.
בתמונה: עמוד הפייסבוק של עז א-דין אל קסאם עם ההסבר: ילדים אחרי האורינטציה לקראת הפגנת השיבה, מזרחית לעיר עזה. חודש מארס השנה.
