מפעם לפעם אני שואל את עצמי איך לקרוא עיתון: להתחיל עם עמודי החדשות ורק אחר כך לצלול לעמודים הפנימיים, או לדלג ישר לספורט ולא לקרוא בכלל. ממילא יש את הכל באינטרנט, ועיתון זה רק חפירת מוח, כך אומרים.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, כשמגיעים לנושאים שהם ברומו של עולם, אני שב לעיתון, וכך עשיתי בימים שקדמו לחקיקת חוק הלאום. בעיתון 'הארץ' מצאתי את מאמרו של פרופסור משה ארנס, לשעבר שר הביטחון מטעם הליכוד, איש הגון וישר הנאמן לעקרונות הישנים של תנועתו. במלים מנומסות להפליא הוא אמר שהחוק הזה מיותר משום שהוא פוגע במעמדה של השפה הערבית. "מייסדי המדינה ביקשו שהערבית תהיה שפה רשמית שנייה לצד העברית", הוא הוסיף. מייסדי המדינה, מר ארנס, האמינו קודם כל שישראל צריכה להיות דמוקרטיה, והשפה הערבית באמת לא היתה העיקר. והוסיף מר ארנס: החוק משחק לידי הפוליטיקאים הערבים הקיצונים בישראל, שרוצים למנוע את ההשתלבות המוצלחת של האזרחים הערבים בחברה ובכלכלה הישראלית. בגלל זה למנוע את חקיקת החוק? הפוך, מר ארנס, הפוך: מתח בין יהודים וערבים ערב בחירות חשוב למי שחושש מנהירתם לקלפיות, והוא יודע מצוין למה. אם החוק הזה יביא לכך שערביי ישראל יימנעו מלקחת חלק בהשפעה על עתידה, כלומר לא יצביעו בבחירות, הגוש שמאחורי חוק הלאום יישאר שם לעוד שנים רבות. לכן החוק נחקק.

ועוד הערה: באותו עיתון, "הארץ" מאתמול, פורסם שההשקעה בתלמיד יהודי דתי, גבוהה ב 66% מההשקעה בתלמיד ערבי במערכת החינוך. זה קרה עוד לפני שנחקק חוק הלאום. הסיבה האמתית שבגללה רצו המתנגדים לחוק מ 'המחנה הציוני' ומ 'יש עתיד' לעצור את החוק, הוא להסתיר את הצדדים הפחות נעימים בדמוקרטיה שלנו, כמו הפרסום הזה. בא החוק וכל הצרות ועיוותים נגד האוכלוסייה הערבית ייתלו בחוק, ובישיבות ה OECD והידידים הקשים ממערב אירופה קרועים על החומר הזה. ידברו על אפליה בחינוך שמונעת  מוביליות חברתית, ואפליה מובנית מגובה בחוק, וינערו מנמנומה את המילה מקפיאת הדם אפרטהייד, וזה מפחיד כל מי שמבקש עדיין להאמין שיהודית ודמוקרטית יכולים ללכת יד ביד,  ורוצה לנסוע מעת לעת לחו"ל עם דרכון מוכר. אמש, בערוץ אחת, במונולוג קורע לב, אמר הכתב הוותיק, ריאד עלי, דרוזי בן הכפר מע'אר, שהחוק הזה גדע את סיכוייו של ריאד להיות ישראלי. דבריו נאמרו בכאב, שמתוכו הדהדה הפרידה הבלתי נמנעת של ערביי ישראל מכל רצון לקחת חלק בעיצוב עתידה של מדינת ישראל. . וזה, מר ארנס, חמור וקשה יותר מגורלה של השפה הערבית. היא תשרוד גם בלעדינו.