מפעם לפעם יש ערבים כאלה בירושלים: חול המועד, הטמפרטורה סביב שלושים מעלות, אין רוח, ועשן המנגלים מכסה את העיר בענן של ריח בשר החיות שהוקרבו השנה. מה אתה רוצה שאנשים יעשו? חול המועד קצר, אי אפשר לנסוע לשום מקום, משפחות גדולות, חם בבית וצפוף, נצאה לגנים לראות אם פיתח הסמדר. הנצו הרימונים. והיית אך שמח. זאת מצווה.

וכפי שקורה מפעם לפעם, משום מקום מופיעים פתאום עשרות בני משפחה של החטופים שנשכחו, עם עוד כמה מאות ישראלים נואשים, והם מתחילים לרוץ במורד רחוב עזה להשבית את השמחה במעונו. הוא לא שם. הוא במלון פאר או במקלט אטומי אבל מלמעלה עומד רחפן משטרתי שמתוכו מכוון בן גביר את השוטרים שמתכתשים עם המפגינים הנואשים, אנשים נעצרים, אמבולנסים מפנים, וענן העשן מתחיל אט-אט לשקוע.

כולם חוזרים הביתה בתחושה של חוסר אונים. אלה היו החיים הערב, והם לא יודעים איך הם ייראו מחר. הם יודעים שנגזר עליהם להיות בעיצומה של מלחמה שאיש אינו מוכן להודיע על סופה. גם אני רציתי לנסוע לגליל העליון אבל נגזר עלי שלא, כי אם אסע יעצרו אותי או שיהרגו אותי. והתושבים שחיים שם? נגזר עליהם לברוח מבתיהם מבלי לדעת אם ומתי ישובו לשם. הם מבינים: קודם כל נגזרה עלינו המלחמה בעזה, מלחמה שנגזר עליה לעבור גם לרפיח, שהרי נגזר עלינו ניצחון מוחלט שאיש אינו יודע מהו. כל עוד אנחנו שם,  נגזר עלינו שהחיזבאללה יירה מדי פעם פגז מונחה היטב, לאביבים, מרגליות, מטולה או קריית שמונה. הסיפור בצפון יכול להסתיים רק במלחמה, ומלחמה כזאת תביא הרס נורא גם עלינו אז לא עושים מלחמה וכך אנחנו תקועים בארץ גזרה, חד גדיא חד גדיא.

ואני חושב – אולי כל העניין ייפתר בזכות החרדים והילולת ל"ג בעומר במתחם לרגלי הר מירון שבפסגתו נמצאת תחנת הבקרה של חיל האוויר, זאת שמתכבדת מדי כמה ימים בשלל הטילים של חיזבאללה. מה? לא תהיה הדלקה במירון? זה מסוכן מדי? מי קבע? יהיו הפגנות ופשקווילים לקרוע את רוע גזרת אי ההדלקה, גולדקנוף יאמר שיש הסכמים קואליציונים וראש הממשלה חייב למלא אותם או שהם יביאו את הקץ על שלטונו. והיות וראש הממשלה ייכנע, שוב הישועה תבוא בזכות תשובה ותפילה וצדקה ותלמידי חכמים שלומדים תורה. גם החילוניים יאמרו תודה, קץ להפגנות, למלחמה, אפשר לשוב לחיי היום יום, העברת תקציבים, הפיכה משפטית, מלחמה בבג"צ, והעיקר שהמלחמה נגמרה.

בתמונה: תקיפת תחנת הבקרה בהר מירון על ידי החיזבאללה.