מפעם לפעם אני חושב, בהתחשב בקצבת החיים שעוד נותרה לי, איך אסכם את חיי. לא בפרטים אלא בגושים. כלומר אני יכול להתעכב על מאורעות גדולים שזכיתי לחוות: אני זוכר את אבא שלי חוזר עם כפייה לבנה מסיני ב 1956 (הוא לא לחם שם, אבל זה היה טיול של החבר'ה בעבודה'), את בן גוריון בחידון התנ"כ, את ההופעה של התרנגולים בימק"א, איפה הייתי כשרצחו את קנדי, את ההליכה הראשונה לכותל ב 1967. איפה הייתי כשהאדם נחת על הירח (רמז: מעל תעלת סואץ במטוס צרפתי מיושן), את היום האחרון של מלחמת יום הכיפורים, את היבבה שעלתה מבית הקברות הארעי בקיבוץ בארי ביום הזיכרון הראשון אחרי המלחמה, את מעבר הדירה לירושלים כביום שבו יוני נתניהו נפל באנטבה, את יום נישואיי, הולדת הילדים, רצח רבין, הנכדים, המסיבה בגן הילדים שלהם, מעברי דירה, הספר הראשון יוצא מהדפוס ועוד ועוד, פרטים שלאט לאט מיטשטשים בעוד אני מנסה לייצר זיכרונות טריים כאילו אין די בכל מה שעברתי.

 

וכפי שאני עושה מפעם לפעם, אני מתרומם לגובה, עושה זום-אאוט ומביט לא בפרטים אלא בתקופות הזמן הגדולות, ואז אני מגלה שיותר ממחצית שנות חיי היו בעידן נתניהו ודרעי. הם אלה שקבעו איך ייראה המקום שבו אני חיי, מה יהיה האופק שלי, איך ייראה שעון החורף, הכיבוש, האווירה הציבורית, בית הספר של הנכדים שלי, הפערים החברתיים, הקולנוע, השירה, מצב הכבישים, איך נראה בית החולים על מה ידברו בבוקר, כשאקום. רק אז אני מבין שבשנים האחרונות אני מיטלטל בקרב שהוא לא לי, הקרב של הדיאדוכים שחברו יחד כדי לשמר להם ולבני משפחתם עד עולם את כל הנכסים הציבוריים, את התהילה, הביטחון האישי, טובות ההנאה, וחשוב מכל: את סיפור המעשה של תקופת חייהם. הכל.

 

הקרב הזה מגיע כעת לשלב האחרון, התנ"כי, השייקספירי: אחרי שהשתלטו על התקשורת, על הרשויות המקומיות, על כל מערך התכנון, הבנייה, התחבורה רמת החיים, המינויים של אנשים לתפקידים ציבוריים מערכת החינוך, הרשתות החברתיות, הם נתונים כעת בקרב האחרון על מורשתם, ליטוש אחרון של התמונה, של הפסל שיוצב בכיכרות. מה יזכרו, מה ייוותר אחריהם.

 

כדי לעשות את זה נותרה להם רק עוד משימה אחת: לסובב את גלגל הזמן לאחור, כמו אנשי על אמיתיים, ולקבל זיכוי רטרואקטיבי לכל מעשי הנוכלות, הרישומים הפליליים, ההאשמות במעשי שוחד, מרמה והפרת אמונים. המכשול האחרון בהגשמת המהלך הזה הוא להחליף את מערכת המשפט החבולה, המושמצת אבל זאת שעדיין עומדת ומחשקת את החברה הישראלית השסועה בנורמות מסוימות, בסבירות ציבורית מסוימת. כאשר הזיכוי יקבל חותמת סופית, והם יוכלו להמריא מעל היום יום שמשעמם אותם עד זרא, ולהתרווח בספירות העליונות ליד גדולי האומה, בן גוריון, בגין, הרב עובדיה. לא אנסה לכתוב איך היו מתארים את הקרב הזה עמוס, או ירמיהו, אני יכול לומר בביטחון מסוים שהקרב הזה על מורשתם האישית  ישאיר לדורות הבאים מערכות מפורקות, חברה שסועה, וייתכן גם שאחרי הכל, ואני כבר לא אהיה כאן, תמונה ששום מהלך לא הצליח להסיר את הכתמים שדבקו בה.

וזה בסופו של דבר כל הסיפור. זה לא מאבק על העתיד אלא על העבר, וכפי שאנחנו יודעים חוץ מסופרמן, אף אחד עוד לא הצליח לשנות את סיבוב כדור הארץ.

 

התמונה: של דוברות ש"ס ערב הבחירות.