לפני שאני מתחיל אני חייב לומר לכם: אני לא יודע מה יהיה. אני אומר את זה כי פה ושם אנשים מתקשרים ושואלים – תגיד יערי, מה יהיה? אתה הרי מדבר ברדיו אז אתה בטח יודע. אני ממלמל שאנחנו ננצח, ואז הם אומרים, חלאס, את זה גם אנחנו יודעים, תענה לנו ברצינות:

מה יהיה?

אני מסמיק מבושה ואומר להם בהכנעה שאני לא יודע. כמוכם ראיתי את החדשות בערב, אני אומר להם, קפצתי בין הערוצים כדי למצוא לפחות אחד שיודע אבל מה שראיתי היתה ערימה של גנרלים ופרשנים עייפים עד מוות שישבו שם כשפניהם כבושות במכשירי הטלפון שלהם משוועים לקבל הודעה מהאנשים שיודעים מה יהיה, ואז כשמגיע תורם לומר "מה יהיה?" הם אומרים שצריך לזכור רק דבר אחד. איך שהם אומרים שצריך לזכור רק דבר אחד אני מפסיק לשמוע מפני שבימים האלה חשוב לזכור הרבה מאד דברים כמו למשל גבהות הלב והיהירות בימים שלפני המלחמה, הזלזול אחרי שפרצה, איבוד העשתונות ואת פניהם היפות של המאות והאלפים שנטבחו ונפצעו מאז השבעה באוקטובר. אז אל תגידו לי לזכור רק דבר אחד.

בערב אני רואה חדשות ולפני שאני נרדם אני חושב על הנשים האמיצות ועל הילדים שממשיכים להתלחש בפחד, והיתומים יפי התואר שנפשם שבורה. וכשאני מתעורר אני שומע שכשישנתי הממשלה אישרה את תקציב המדינה לכל השנה הבאה עם הוצאות מטורפות על מיגזרים שלא היו איתנו כל המלחמה. אז אני מבין שהם כנראה בטוח יודעים מה יהיה, אחרת הם לא היו תקועים בעבר ובשמירה עליו.

יש לי רעיון: תתקשרו לשר אקוניס. הוא בטח יודע והוא יסביר לכם, או לשר למלחמה באנטישמיות שיקלי שהוא עסוק מאד אבל תשאלו בנימוס והוא יענה. אם תפוס אצלו תנסו את השרה מאי גולן. יש דבר כזה. היא בטוח יודעת. הבעיה היא שאני מכיר אותם. אם תתקשרו אליהם הם יאמרו שהם הצביעו בעד כי הם בטוחים שראש הממשלה יודע, ואלה שאלות שצריך להפנות אליו, אבל אך ורק אחרי שהכל ייגמר.

ככל שהזמן עובר אתה מבין שגם ראש הממשלה לא יודע מה יהיה, ומבחינה זאת אני בחברה טובה. העניין הוא שאני לא חייב לדעת והוא כן, ועל פי דיוני התקציב הוא מעוניין בעיקר בעבר, אבל העתיד כבר כאן והוא מתנהל כמו מעצמו מתחת לאף וככה אף אחד בעצם לא יודע מה יהיה.

אז יחד ננצח. יהיה טוב. ושבת שלום.