לכן אני נצמד הפעם להחלטה שלי, לדבר רק על מזג האוויר: לא תשמעו ממני מילה על ארבעה רמטכ"לים, כמה אלופים וכמה עשרות תתי אלופים ואלופי משנה ועוד שדר טלוויזיה צמוד שמתנפלים על רב סרן במיל. אחד, והוא מפרפר אותם על האצבע הקטנה. מילה לא תשמעו. אפילו על עלילת הדם של האונס באותה עיירה מסתורית של חרדים אי שם בתחומי הממשל הצבאי השורר בגדה המערבית, אני לא אומר מילה, הסיפור כל כך מכאיב ומביש שמה שנשאר לך זה באמת לדבר רק על מזג האוויר ולכן אני אתרכז בו.

 
השבוע הייתי באיסלנד, האי שבמעלה האטלנטי בואך הקוטב, ושם לא היה כלל לילה, רק יום אחד ארוך, שמים מעוננים וגשם קל וכואב כמו בירושלים בדצמבר, והים הקודר הסתער על הארץ הריקה והזועפת בגליו השחורים. לפני שנסעתי לשם קראתי קצת על איסלנד, על המורשת הספרותית של האתוס האיסלנדי, ואף קראתי את הספר "גן עדן וגיהינום" של הסופר האיסלנדי יון קלמן סטפנסון, שרוח מקפיאה נושבת בין דפיו כמו גם אימת הים, וכל שהוא מדבר עליו הוא טעם החיים, הגיהינום שבאי הידיעה אם אתה חי או מת, ואהבת הספרים והשירה. באיסלנד בחרו לאחרונה ראשת ממשלה בת 41 לוחמת לשמירת איכות הסביבה והגנה על כדור הארץ מפני אלה שהפכו אותו לסיר בישול שאנשים קודחים בתוכו, והנה שוב הגעתי למזג האוויר, וכשאתה שם אף אחד לא יתרגז עליך או יאיים על חייך, גם אם לפעמים החום פשוט בלתי נסבל.
שבת שלום מויק, איסלנד.