מפעם לפעם, בעיקר כשאני צופה באירוע מיוחד, בפגישת פסגה היסטורית, או סעודת ערב חגיגית, אני נזכר בפעם הראשונה שבה נכנסתי לבית נשיא המדינה: הייתי אז בן תשע, הנשיא גר בצריף, ואשת הנשיא, רחל ינאית, הזמינה את אבי לכבוד בר המצווה של אחי הגדול, בשבת, מיד אחרי התפילה בבית הכנסת. מלבד החרדה הטבעית והצורך לענות על שאלות בתנ"ך שהנשיא בן צבי שאל, אני זוכר בעיקר את טעם העוגיות שבהן התכבדנו, מין מאפים קטנים, מאובקים קלות בסוכר, שכמוהן לא אכלתי מעולם. כבר אז חשבתי: מי אפה את העוגיות האלה? מי יצק בהן את המתיקות הנהדרת? וכך, בכל פעם שאני רואה את תמונות היסטוריות, אני חושב על האנשים שלא רואים בתמונה: האופה השקדנית שמכינה עוגיות נהדרות, העוזר האישי שכותב את הנאום ומסייע בקשירת העניבה, החשמלאי החרוץ עם חגורת הכלים והפלייר השמוט שברגע האחרון מציל את המצב, הנהג שמסיע והצלם שמתעד את האירוע ומוציא מהתמונה את כל האנשים שייצרו אותה, עד שנותרים רק הנשיא, המלך, ראש הממשלה, ובנות ובני זוגם. כל השאר יישארו לעד בצד החשוך של ההיסטוריה, כי מהות עבודתם היא לראות את המלכה ללא איפור או בגדים ולעולם לא לספר איך היא נראית באמת.
וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם בזמן האחרון, הכלל הג'נטלמני הזה מופר לחלוטין, ותמיד במקום אחד: ביתו של ראש הממשלה. ונשאלת השאלה מדוע אנשים טובים, אנשי עבודה שנשבעו לשרת בנאמנות ואף נבדקו במכונים מיוחדים, עברו ראיונות וקיבלו המלצות, פורשים מעבודתם תוך שהם נשבעים לעשות דבר אחד: לנקום במעסיקיהם לשעבר. אפשר לדוש בסיפור של יאיר נתניהו מכל זווית, ולהעלות בסולם המלים לממדי זוועה של ממש, אפשר אפילו להצטער עם ראש הממשלה איך הוא נפל ככה עם הילד, אבל השאלה החשובה יותר היא – מה הניע את אותו נהג להקליט את הנוסעים במכונית, לשמור את ההקלטה ולחכות לרגע המתאים שבו יוכל לקיים את הנדר לנקום. מה יש שם שגורם לאנשים לברוח ובעיקר מה גורם להם להשליך את נפשם מנגד שהרי אחרי שיספרו הכל, ישמיעו הקלטות ויתנו הדגמות, לא בקלות הם ימצאו עבודה חדשה, ועורכי דין מרושעים יירדפו אותם עד יומם האחרון. למה יאיר נוהג כפי שהוא נוהג זאת בעייתם הפרטית של ראש הממשלה ואשתו, ואני לא מקנא בהם על כך; למה הנהג, העוזרת, אב הבית והגנן דורשים נקם בראש הממשלה ורעייתו זאת השאלה שנוגעת גם בנו. האנשים הללו לא עושים זאת בשליחות מפלגה או בגלל קינאה בשררה. המניעים האמתיים שלהם נשארים בצל, ואחרי הרעש הראשוני שדבריהם מעוררים, הם נשארים לבד, מצמידים את פיהם לזכוכית העבה שמקיפה אותנו וזועקים משהו שאנחנו לא שומעים ולא מבינים.
שבת שלום.
‏יום שישי 12 בינואר 2018