מפעם לפעם, המציאות הישראלית המדומה, הזוהרת ורבת הפתוס, נסדקת בקול רעש, ואנחנו, נבוכים ומבולבלים, צונחים ליום יומיות שאנחנו חיים בה באמת: משיכת יתר, פקקים, בית ספר גרוע, מחירים מופקעים ושאר הצרות, והכל כלול.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, הסיפור דווקא מתחיל בתמונה זוהרת, חגיגית, כפי שהיא משתקפת באולפן החדשות של הערוץ, עם הקריינית הרהוטה והמושלמת, התאורה הכחלחלה וההתרחשות המרווחת עם טובי המומחים שיודעים הכל. משם עוברים לאולם המליאה של הכנסת, וזה לא סתם אולם כי אם משכן, שהרי חברי הכנסת הם הכוהנים המסייעים למלך להנהיג את הממלכה בחן בחסד וברחמים. אלא שאז התמונה נסדקת, התפאורה עפה ברוח, ומאחוריה מבצבצים החיים עצמם, המציאות הישראלית המוכרת של  חנות רהיטים אחת בראשון לציון או פלאפליה בתחנת דלק עם הפרלמנט הגברי והמרוצה, טעם העשן בחומוס, בורקס שמן מדי, וחצי פרדס שסופח בכוח לתחנה ומשמש בינתיים כבית שימוש פתוח ומחסן לצמיגים משומשים. כאן נקבעים הגורלות, כאן מוכרעים הדברים באמת, כי חבר הכנסת צריך לעשות חתונה ולפוצץ לכולם את העיניים כי הוא הכי גדול והכי חזק והכי יכול, חנות הרהיטים תשלם, ובעל המשאיות יוביל. ואין שום הבדל בין זה לבין ההתרחשות המעונבת במשרד עורכי הדין שסידרו לנו צוללת עם טילים ותוספות, כדי שיצילו אותנו ביום פקודה, אבל בינתיים מעבירים את הכספים במעטפות ושקים, כמו בתחנת הדלק עם המבצע של שישיית מים וצעצועים. בחיים האמתיים ליד תחנת הדלק מתגלגלים עד שההוא מהשוק האפור מגיע עם אלות בייסבול, לפעמים זה נגמר ברגליים שבורות או בביקור בית, הקומה העליונה, בצד שמאל. ואתה חושב – לזה כבר התרגלנו, אנחנו אופטימיים כי זה מסתדר בסוף, ולא שמנו לב איך המפעל הכי סטרילי והכי מוצלח, לקח הלוואה של ארבעים מיליארד דולר, לא מחנות הרהיטים אלא מבנקים באמריקה ואצלם אין חוכמות, אי אפשר להחזיר את הכסף במשאיות של חול, אי אפשר לארגן קומבינה עם הועד, הם באים ולוקחים את המפעל ומשליכים את העובדים החוצה. אי אפשר לחוקק חוק רטרואקטיבי נגדם, ויושב ראש ההסתדרות מוקף בחבורת גברים מהוועדים הכי חזקים יכריז שהוא יהרוס לנו את החיים אם הם יפוטרו אבל גם הוא יודע שאין לזה שום משמעות. המלך בעצמו ינסה לדבר איתם אישית, כך אמרו, אבל בחיים האמיתיים אלפי עובדים ילכו הביתה ויעצרו לפלאפל בתחנת הדלק ההיא וישאלו איפה טעינו ומה עכשיו, לך תסביר לאן עוד יכול שיגעון הגדלות ושיכרון הכוח להוביל אותנו, ומי הם בעלי החוב האחרים המחכים לנו בפינה, שיופיעו כאן יום אחד וידרשו את חובם.

שבת שלום.

צילום: טל שחר, אתר כלכליסט

‏יום שישי 15 דצמבר 2017