מפעם לפעם – פסח. הניקיונות האינסופיים נמשכים, סוגרים את החדרים הנקיים, מכינים את כלי הפסח ומטהרים את הסביבה מן החמץ. אני לא מתכוון להיכנס כאן לפרשנויות על חמץ שבלב, ומהו החמץ, אני רק נזכר באיורים הנהדרים בהגדות שאבי אסף, אב ובנו הולכים בחדר שרק הנר מאיר אותו, צללים ארוכים, תמימות מתוקה, מחפשים את הפירור הסמלי האחרון שנותר כדי להבעיר אותו במדורה גדולה בשדה שבקצה השכונה. אני זוכר את מגע הנעליים החדשות, את טעם החביתה עם המצה, דזבין אבא בתרי זוזי, וריח הלחם הראשון למחרת החג.

אפשר לדבר שעות על פסח, נפל לנו מהשמים החג הזה. כולם מדברים על אחדות, שהרי אם לא תהיה אחדות איך נחצה את הים? כנראה שזה לא יקרה בפסח הזה. קשה לדבר על אחדות כשרבים כל כך מרגישים שהים לא נחצה אלא שהוא סוגר עליהם ועוד מעט יטביע את הכל, ואחרים שעומדים על הגדה ובטוחים שאם רק יניחו לאיש שהוא תערובת של משה רבנו וצ'רצ'יל עם מגע אלוהי ואנגלית נהדרת לעשות מה שבא לו – אפשר יהיה לחצות את הים לעולם אידיאלי, גן עדן של שפע וביטחון.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם אני מבקש שלא לעסוק בתמונה הגדולה של הסרט שהוקפא אך הדמויות הקפואות ממשיכות לבעבע בתוכו בהכנה לרגע שעוד מעט יגיע, כשזעם יפגוש בייאוש עטוף בים של דגלים.

מכל השבוע הזה מה שנותר אצלי הוא רק פחד ממלחמה. מי שהופקד על מערכת הביטחון פוטר בהבל פה רק משום שהזהיר אותנו מפני הצונאמי שעולה מן הים, והעז לשרטט את הדרך להימנע מהאסון. אני, כמו רבים אחרים, האמנתי לו. בסוף השבוע הזה האיש המפוטר עדיין מגיע בכל בוקר למשרד הביטחון ויורד למרתפים הקבורים באדמה ומשם הוא יכול, אם רק ירצה להבעיר את המזרח התיכון או להיפך – למנוע את הדבר. איך זה בדיוק עובד? יכול להיות שבערב חג החרות תשפ"ג בראש משרד הביטחון עומד בוגד? אף אחד לא מדבר איתו, אפילו לא ראש הממשלה, זה רק הוא והקצינים שלו, אולי ראש השב"כ, מטכסים עצה, מה לעשות כדי למנוע את המלחמה הבאה. גם הקבינט לא מתכנס. מכל עבר שומעים את תקתוק השעונים ואנחנו מושהים. בהקפאה. מנקים. אוכלים. חוגגים את האביב. הלל נרצה וכאילו שאין כל סיבה לדאגה.

שבת שלום וחג פסח שמח.