מפעם לפעם הארץ נשרפת. עצי האורן רוויי השרף נדלקים כגפרורים ואפלת הטבע הירוקה הופכת לים של אש שמטוסים קטנים מרחפים מעליה כפרפרים, ויורקים לעברה את המים הוורודים. הם צוללים ונוסקים שוב ושוב, עד שהאש משביעה את רעבונה ושבה לנדנה. זה טוב אומרים לי מנחמיי, זה טוב לו לטבע להתחדש, בתוך דור או שניים הארץ תשוב ותהיה כשהייתה.

כשנכנסתי לכיתה א' הוריי נטעו לכבודי שני עצים בהרי ירושלים. כך היה נהוג. אנשים שבאו מהגלות חשבו שצמיחתנו בארץ החדשה צריכה גם לשורשים שישתרגו בין סלעי הגיר של הרי ירושלים. שני עצים, זה מה שהם יכלו להרשות לעצמם. עולים חדשים מכורדיסטאן ממרוקו ומתימן שצוידו בטוריות וסלי גומי נטעו את העצים שלי אי שם בין בית שמש לעין כרם, וכיסו את השממה המדומה בשמיכה ירוקה, שלימים היתה ערש לטיוליי וגעגועיי.

 

בתוך יומיים השבוע הארץ השליכה מעליה בזעם את השמיכה שכיסתה על עברה שנקבר תחת השלהבת הירוקה, ואחרי היומיים האלה היא שבה וחגרה שק ואפר. עכשיו כשהעשן התפזר רואים היטב את שרידי הטרסות שנבנו במורדות במשך מאות בשנים, פה ושם נותר עץ אלון עיקש השתול מעל מעיין נסתר, צריח מגדל, כמה בתים ללא גג. מי בנה את כל אלה? לאן הלך?

 

כשראיתי השבוע את ענן העשן הגדול שכיסה על עירי ואת ההרים הבוערים סביבה, נזכרתי בסיפור של א.ב. יהושוע "מול היערות" שקראתי כשהייתי בן 14. הסיפור הוא על סטודנט שנשכר על ידי הקרן הקיימת לשמור על היערות ולהתריע על אש אם תאחז בהם. הסטודנט חי במרחבי היער הצעיר עם ערבי זקן שלשונו נכרתה במלחמה היא מלחמת השחרור, ובסופו של הסיפור, הזקן הערבי מצית את יערות הקרן הקיימת, כדי לחשוף את שרידי הכפר שלו, שנחרב ונקבר תחת היערות. "האדמה משתחררת מכבליה" כתב יהושוע בסיפור שבפעם הראשונה הנחיל לבני דורי את ההבנה הכואבת, שהתקומה של משפחתי באה לעולם כשהיא חבוקה באסון שירד על יושבי הכפרים שנקברו תחת עצי האורן בהרי ירושלים. והנה, השבוע, הנכְּבָּה שוב הושיטה את ידה הכחושה מתוך האפר – ומי בנה את כל זה? ולאן הלך? ומי נטע את הזיתים והלימונים, את שיחי הצבר והגפנים?

בעוד דור או שניים, אומרים המנחמים, הארץ תשוב לקדמותה. השבוע אני ראיתי איך היער הפך לנדל"ן. אני כבר לא אהיה כאן כדי לראות את הווילות נבנות.

שבת שלום.

 

התמונה: הר הטייסים, יום רביעי השבוע