ימי המחאה החברתית בקיץ 2011 תמיד מעוררים געגועים, ובעיקר לחודשים שבאו אחר כך, חורף 2012, והלילה של ה 14 בינואר שייזכר לעד כ "לילה של ולרשטיין" ובו בשתיים לפנות בוקר משאיות ענק מחברת 'מובילי ולרשטיין' הורידו 45 בתים ארעיים באמצע השדרה. כשתל אביב קמה משנתה באותו בוקר של ינואר 2012 היא נדהמה לראות את הישוב החדש שצמח ברוטשילד, 'מעלה מרמורק' שמו, את חבלי הכביסה הגדושים, והילדים החמודים והתינוקות שהתרוצצו על הכביש.
בפברואר אותה שנה העירייה נאלצה לסגור את הכביש משני הכיוונים, ומסיבות הומניטריות גם לחבר את הקרוונים לחשמל ולביוב. ב-2013, כשהשמועות על פינוי קרוב תכפו, והצבא והמשטרה צרו על 'מעלה מרמורק', מנהיגת המתיישבים, הגברת דפני ליף, יצאה למרפסת הקומה השנייה בקרווילה שלה והודיעה לקהל המריע: "אנחנו לא התיישבנו על אדמה פרטית. שדרות רוטשילד היא אדמת ארץ ישראל השייכת לכולם, ואין מצב שבו יהודים לא יוכלו להתיישב בכל מקום"! באותו לילה היתה שם מסיבה ענקית, ואלפים, שבאו מכל הארץ, חסמו את כוחות הצבא שניסו לסגור על השדרה. הרב יחזקאל פלורנטין הורה לחיילים לא לקחת חלק בפינוי, ואחרי שלוש שנים, כשתל אביב התרגלה לשכונה החדשה, הבג"צ הורה לפתע שיש לפנות את השדרה ולפתוח אותה שוב לתנועה.
דפני ליף הודיעה שהאנשים אולי לא נולדו ברוטשילד אבל הם מוכנים למות שם, יחד עם כולם. ראש הממשלה, בא בעצמו לכפר העירוני שהיו בו כבר 80 בתים, ובפגישה מיוחדת שהיתה בקפה מרמורק אמר לנציגי המתיישבים: בנות – אין לכם רחמים? גם לי אין גרוש על הנשמה ואני יודע מה זה להיות ברחוב, עם החפצים ו- 700 מתנות שקיבלתי. אני מבקש מאד, מתחנן, שתעזבו את המקום ללא שפיכות דמים. בבוקר, כשדפני שבה לקרווילה שלה, התברר שכל מתיישב ברוטשילד יקבל מיליון וחצי שקל במזומן + מגורים חלופיים, + דמי הסתגלות, ופיצוי על עוגמת הנפש. היועץ הקרוב של דפני, בן סמוטריץ', אמר שזה רק שלב במשא ומתן, ובפחות משני מיליון הם לא זזים.
זה לא קרה, אבל מה שכן – מחיר הקוטג' ירד בחצי שקל. הפריירים התפנו עוד באותו קיץ, והיום, ממקום מושבם בברלין הם תוהים, מה הם פיקששו, איפה הם איבדו את הדרך שאחרים צועדים בה בקלות כה רבה.
בתמונה: העלייה על הקרקע. צילום: אליעזר יערי