מפעם לפעם, בשנים עברו, הייתי מתקשר למשורר חיים גורי כדי לדבר על ענייני השעה ולמלא את המצברים. השבוע מלאו חמש שנים למותו ובמה שנקרא "ערב ירושלמי קר" ערכו בסינמטק המקומי ערב לזיכרו. נאמרו דברים רבים של טעם על היכולת לחיות בין הסתירות – אהבה יוקדת לארץ ישראל והסתייגות קשה ממה שהיא מעוללת לעצמה ולעם הערבי שחי בתוכה. אי שם לפני חמש עשרה שנה נסעתי איתו ועם עוד אנשים להרים מדרום לשכם כדי לטעת מחדש עצי זית שעקרו מתנחלים ממטע של כפר ערבי, ומאז חייתי בשלום גם עם הסתירות שמצאתי אצל עצמי.
בערב הזה קראו שיר שממצה את החוויה הנפשית שעוברת על ציבור גדול של אוהבי הארץ שכואבים דברים רבים מדי המתרחשים לנגד עיניהם בימים ובשעות האלה.
שם השיר – רע. וזה השיר:
