מפעם לפעם, וככל שהמלחמה הזאת מתארכת, אני שואל את עצמי איך להתכונן.

להתכונן למה?

למשל להיות פליט.

אתה רואה על המסך מיליונים שגורשו מבתיהם וזה מעיר בך פחדים ישנים. לדור שאחרי השואה זה היה מובן: תמיד היו להם דולרים במזומן, מטבע זהב, תכשיט ומזוודה מוכנה. אנחנו שכחנו את זה.

אז איך מתכוננים? תמיד נדהמתי איך מכל מה שהיה להם הוריי שמרו דווקא את התמונות בשחור לבן. הנה אמי ואחותה הולכות ברחוב בעיירה. סבא שלי בבית המלאכה. זה מה שהם לקחו כשהם הבינו שהם הולכים והם לא ישובו. אז אקח את הדיסק המלא של התמונות. לפטופ. מטען. סוללה רזרבית. את הנעליים הגבוהות של שביל ישראל. אולי שמיכת פוך? היא גם קלה וגם מחממת. מכנסי עבודה, עם הרבה כיסים. עוד זוג אחד אלגנטי. כובע. קרם שיזוף. מברשת שיער. גרביים נוחות שמתכבסות בקלות. חטיפים אנרגטיים. קומקום לטיהור מים. מזוודה על גלגלים? הם תמיד נשברים בדרכי עפר. תרמיל גב? אולי צ'ימידן. כיסא מתקפל קטן עם שלוש רגליים כמו שרואים במוזיאון, לנוח מעט ביום שלם של עמידה בתור.

דרכון.

יש לי רק דרכון ישראלי. האם יכבדו אותו? ולמה לא הכנתי עוד אחד? פורטוגלי, פולני, משהו. ככה לא מתכוננים. ומי אמר שייתנו לבעלי דרכון ישראלי להיכנס? אני אצטופף באגף של זקנים נשים וטף. לפני שנים הפסקתי להיות מגן עכשיו אני צריך להיות מוגן. נראה לי שבסוף אשאר בבית. נשארו לי עוד שימורים מהסגר.

כל זה נכתב כשאני רואה מה קורה באוקראינה. כך הרגשתי גם כשמיליוני סורים נסו מפני הרודן. נולדתי כאיש חופשי ולמזלי אני חי כאדם חופשי בארצי ואני אסיר תודה על כך. אני אסיר תודה על ביטחוני, על זה שיש מים בברז, וחשמל וחימום, וקופת חולים 'ויד שרה' ו'אגד' וסופר גדוש. תמיד יהיה מי שידאג לי למזון, מעון, מלבוש מורה ומרפא. אני חופשי להיאבק על אופייה של ארצי ועל עתידה ותרבותה, ויש לי זכות הפגנה, זכות דיבור וזכות קניין לרכושי.

גם האוקראינים הצעירים נולדו לעולם כזה. שלא כמו הסבא והסבתא שלהם הם יכלו לשאוף, לחלום, להיות עצמאיים כבני אדם, להקים עולם של זכויות שביום אחד הופשטו מהם. הם לא התכוננו לרגע שבו יגורשו מארצם, עם המזוודה האחת סבתא ושני ילדים. כמו הפליטים מסוריה, כמו עשרות המיליונים שמאז מלחמת העולם השנייה נעים בעולם ומחפשים מקום קבוע להניח שם את כף רגלם. ומתוך התרוממות הרוח הזאת הלב מושיט יד לכל מי שזקוק לה.

בתמונה: חוף מבטחים. הכניסה לנמל יפו.