ה"מפעם לפעם" היום שונה מהמפעם ששידרתי ברדיו. במחשבה שנייה אני חושב שהנוסח הזה טוב יותר, בלוויית התמונות.
שבת שלום.
מפעם לפעם, ובעיקר בימות הסתיו החמים של אוקטובר, אני חושב על המלחמה. לא ימים קלים הם אלה: כל משב רוח, כל שינוי בצבע העננים, תמונות בשחור לבן, והימים הם ימי חשבון נפש, איך לעולם לא לשוב לשאננות ולעיוורון שהביאו עלינו את המלחמה.
אוקטובר חלף ונובמבר כאן, ושוב יום זיכרון, עשרים וחמש שנה לרצח של ראש הממשלה יצחק רבין. הפעם אין סידרה בעשרה פרקים על העבר, אבל הפרק האחרון של הסידרה שתופק אי פעם, נכתב עכשיו ושמו – וידוא הריגה.
זהו. הגיע הזמן. זה וידוא הריגה של מי שבאמת נרצח באותו יום, וידוא הריגה של כל אלה שעדיין כאן ונושאים את זיכרו של האיש. זה וידוא הריגה של האשליה שאפשר לעשות שלום גם עם אויבים אמיתיים, וזה וידוא הריגה של אפשרות של חיים משותפים מתוך שוויון וכיבוד זכויות אדם וזכויות לאומיות בין ישראל לפלסטינאים. אלה ימים אחרונים של וידוא הריגה של סדרי השלטון התקינים שלהם הורגלנו 70 שנה, וידוא הריגה של תקציב מדינה, של הפרדת רשויות, של עצמאות הנושאים בתפקידי מפתח כמו היועץ המשפטי, מפקד המשטרה וכל אנשי שירות המדינה, הפקידים המיותרים שהם עמוד השדרה של מדינה יציבה ומאוזנת. יש וידוא הריגה של התודעה, כפי שעשתה למשל השותפה של מפלגת העבודה בבחירות האחרונות השרה אורלי לוי, וכשאתה מסתכל סביב ושומע את האיומים וההסתה, אתה מבין שמדובר בוִידוּא הריגה של אותה מנהיגות דמיונית שמאפייניה הם אומץ הלב, הצניעות, סדרי העדיפות של האחריות האישית, והדבר החמקמק הזה שנקרא גם יושרה.
ומה הן התמונות האלה? מול מרפסת ביתי התכנסה הבוקר הפגנת תמיכה בנשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ. המפגינים הם חברי מועדון המכוניות הישראלי, והם באו רכובים על מכוניות ואופנועים שמעולם לא נראו ברחוב הצנוע שלנו – מלמבורגיני, BMW ספורט ועוד ועוד. הם התקבצו מול החומה המכוערת של השגרירות האמריקנית, משל היו שם, בפלורידה, ואולי משום כך אף אחד מהם לא עטה מסיכה. אחרי שהשלימו את הפגישה, עשו קצת חרקה ברחוב, ונסעו הלאה.
והנה התמונות שמגשרות יש לתוך השבוע הבא.
