מפעם לפעם צפירה.
הזמן מחולק בצפירות.
עכשיו עוצרים, עכשיו זוכרים, עכשיו שרים שירים נוגים.
עכשיו מתרפקים.
עכשיו המשמר עובר לדום, עכשיו הדגל יורד לחצי התורן, ולרגע אחד דממה משונה עולה מן האולפנים.
פעם היו רגעים כאלה, כשהלבבות הסתנכרנו לשנייה אחת באחדות גורל ואחדות ערכים וגם עם נכונות לשים את הטוב המשותף וההגנה עליו לפני הטובה האישית ולפעמים גם לפני החיים עצמם.
היו ימים כאלה.
פעם זה היה קל: האויב היה ברור, היו לו קווי מתאר, צבע, שפה, נשק. קול הרעם מקהיר כיתר את האומה הצעירה סביב סביב וידנו הארוכה נלחמה בו לאור היום ובמחשך, ובינתיים השתדלה לבנות את הארץ.
אלה היו ימים של השתדלות, נכונות לקחת אחריות, לשאת בתוצאות. גם הגרועות.
עכשיו התמונה שונה: האויב מרוכז ברחוב קפלן, דגליו לא בחצי התורן אלא מתנופפים בגלים שמצטלמים נפלא ומכסים על הכעס ועל תחושת העלבון שלא מתקהה. אבל היות וכוחנו באחדותנו בשבוע הבא ייערכו קרבות הגומלין. קפלן לא ייפול לידי האויב ללא קרב, מיליון איש נביא. רוטמן ינאם וגם בן גביר ושרת התחבורה.
חידון התנ"ך נגמר, עכשיו חוזרים למלחמה.
בערוצי הטלוויזיה ינסו לפתור את הפלונטר עם הנשק הסודי – הסקרים. בסקר שלנו, גבירותיי ורבותיי, שאת תוצאותיו נביא לקראת סוף המהדורה, שאלנו את הנופלים במערכות ישראל כמה מהם חושבים שמותם היה לשווא? יש תשובה אחת של כלל הנופלים ותשובה נוספת של נופלי הליכוד בלבד. חכו לסוף המהדורה עם התוצאה המפתיעה שקמיל פוקס שלנו הצליח להשיג.
שאלנו גם את כל ציבור הנופלים האם הם חושבים שבמותם הן ציוו לנו את החיים או שבמותם הם ציוו עלינו את המלחמה, כולל מלחמת אזרחים. שאלנו את נופלי הליכוד מה דעתם על שלום עם הפלסטינים. ואת כלל הנופים שאלנו האם לדעתם צריך לחלק פיזית את בתי הקברות בין תומכי התומכים במהפיכה המשפטית של נתניהו ולוין לבין הנולחם של שאר הציבור.
בינתיים בראש המהדורה הודיעו על חלוקת העם בין אלה שילמדו תורה ובין אלה שיתגייסו, ושוב יצאו ההמונים אל הרחובות והמלחמה התחדשה.
