מפעם לפעם, ובעיקר בבקרים גשומים וקרים כפי שיש למזלנו בחורף הזה, אני מזמן עצמי ל "דובשנית", בית קפה ישן בירושלים עם מגדנייה כמו פעם, ששם, במשך שנים, יושבת קבוצת אנשים די קבועה, דיפלומטים לשעבר, נהגי מוניות, שכנים ומבקשי השראה עירונית של פעם. הם קוראים עיתונים ושותים תה, ומדי פעם מפטפטים על פוליטיקה או ספרות, ולאו דווקא בסדר הזה. בשבוע שחלף, שנפתח ביום השנה למותו של חיים גורי, ומסתיים היום בטקס במלאת שלושים למותו של עמוס עוז, שאלו מה זה סופר או משורר לאומי, על שנאות של מבקרים קטנים, והשוו גם לארצות אחרות. בפינת בית הקפה, במקום הקבוע שלו, ישב מיכאל דק שפעם מילא את הרדיו ב'קול ישראל' בתבונתו ובהומור שלו, וקרא עיתון בגרמנית. השיחה, כרגיל, עברה גם לפוליטיקה, ומישהו דיבר על המודעה הגדולה שהעלה הליכוד בכבישי ישראל עם תמונות העיתונאים הבכירים בגודל של בית ועליה כתוב "הם לא יחליטו" ועל החתום "דווקא נתניהו" – כלומר – אתם יכולים להביא אלף סעיפים, והאשמות וכתבי אישום – הליכוד בבחירות האלה אומר אומר "דווקא", למרות הכל, וחרף הכל, דווקא נתניהו. ואז מיכאל דק, הרים את העיניים מהעיתון ואמר שהרעיון הזה של "דווקא נתניהו" הוא לא רעיון מקורי. בשנות השמונים הוא סיפר, קורט ולדהיים שסיים את תפקידו כמזכיר האו"ם, התמודד על נשיאות אוסטריה. הקונגרס היהודי העולמי פרסם אז תחקיר ממוסמך, כולל תמונות של ולדהיים במדי קצין בוורמאכט, שהוכיח כי ולדהיים היה אחראי לחיסולם של לוחמי חופש, ופרטיזנים יהודיים, במדינות הבלקן. ולדהיים לא נבהל והריץ מערכת בחירות שהסיסמא שלה הייתה: "דווקא ולדהיים". לביטוי בגרמנית יש צליל של נקמנות – אתם תתערבו לנו בעבר שלנו אז אנחנו נראה לכם. ולדהיים נבחר לבסוף, ובתקופת נשיאותו מדינת ישראל הנמיכה את יחסיה הדיפלומטיים עם אוסטריה עד למינימום. היום, כך הוסיף מיכאל, מפלגת החירות האוסטרית שבין מנהיגיה היה יירג היידר, בנם של נאצים מוצהרים ומעריץ גדול של היטלר בזכות עצמו, משתמשת בסיסמא הזאת, וזאת גם רוח הדברים במדינות נוספות באותו אזור שמונהגות על ידי מפלגות ואישים שרק כחוט השערה מפריד בינם לאידיאולוגיה הנאצית כולל השנאה ליהודים. בבית הקפה שלנו יש ריבוי דעות ובמידה רבה, כמו בכל ירושלים, יש בו רוב של אנשי ליכוד, וחרף חילוקי הדעות הפוליטיים, נשמרת בו ידידות וכללי נימוס מיושנים. לפני שהתפזרנו היתה תמימות דעים שהביטוי הזה, "דווקא" בידי מי שההיסטוריה היא נר לרגליו, לא לגמרי מוצלח. אבל-  מה אנחנו מבינים.

שבת שלום.