מאז השבוע שעבר
קיבלתי זריקת חיסון שלישית כי אני כבר בגיל, יש לי גורמי סיכון ובסך הכל אני צייתן. אני יודע, זה לא כבוד גדול, זאת פריבילגיה כפולה של גיל ומדינה היסטרית ועשירה שקונה את מה שיש כשלאחרים בעולם עוד אין. אז קניתי דרך הרשת 20 חיסונים לאנשים במדינות שבהן אין. יש מי שדואג לזה. 5 דולר למנת חיסון. עכשיו מצפוני נקי.
לא לגמרי.
מאז השבוע שעבר
קראתי את המאמרים ב'הארץ' של עמירה הס ושל גדעון לוי על ההרג של בלתי מעורבים (כך קוראים לזה?) בשבועות האחרונים בידי חיילי צה"ל. ילד בן 12 חוזר מהמאפייה עם פיתות ביד וחוטף צריר מג'יפ חולף, הכל נמצא באיזה בדיקה מסתורית, והשאלות על ההפקרות וההרג בשטחים לא זוכות לתשובה. ממשלה חדשה ותשובות אין, אז מי היה צריך ממשלה חדשה?
כי יש תקציב. איך שכחתי.
מאז השבוע שעבר
קראתי שוב את "כל הסיפורים" של אידה פינק. זאת לא רק התזכורת למה שקרה שם, אלא שיעור שצריך לחזור אליו מפעם לפעם, על פרופורציות, רשע וכאב וגם איך כותבים סיפור קצר.
מאז השבוע שעבר
בנימין נתניהו הגדיל לעשות ואמר שבלב התקציב שסוף סוף אושר נמצאת ההתחייבות בגודל 50 מיליארד שקלים למפלגתו של מנסור עבאס. וכדרכו הוא הביא אותה גם בסיסמא – "מס עבאס". כולם הדהדו, אפילו כ"ץ. מדובר, הוא אמר, "בממשלה הישראלית הפלסטינית הראשונה ונעשה הכל כדי שתהיה גם האחרונה". אני לא זוכר דברי הסתה שכאלה גם לא מפיו, איזה הדהוד של דברים שאני זוכר מן ההיסטוריה, מה אמרו על היהודים לפני שפנו לפתרון הבעיה באופן סופי.
מאז השבוע שעבר
חלק ממשפחתי חזר מיוון, בריאים שלמים ונינוחים. אנחנו כבר לא ניסע, גם לא לטעימה, למרות ההתחסנות הממושמעת. והעיקר שהם כאן.
ולמה כל זה לא היה ב"מפעם לפעם"? כי אימו של ירון אנוש הלכה לעולמה וכולנו כיבדנו את ימי האבל. דרכו של עולם.
בתמונה: ציור קיר עם תיבת דואר במחנה יהודה, השבוע.
