מפעם לפעם גם אני רוצה לדבר על פוליטיקה. עשרים וארבע שבע כולם מדברים, היום גם אני. לכבוד הממשלה החדשה או אולי, בעצם, לכבוד סוף הישנה.מה שרציתי לומר לכם הוא שכל השיח סביב הקמת הממשלה היה מגוחך: מקימיה נשבעו שהם לא יעסקו בפערים ביניהם, אבל מה שמייחד את הממשלה הם דווקא הפערים האלה. מה שיתחיל ביום ראשון זאת הזדמנות נדירה, הירואית, ליצר שיח על הדברים שאסור היה לכאורה בשום פנים ואופן לדבר עליהם עד היום – שלום, קיום משותף, דמוקרטיה אפרהייד וגם יהדות. הממשלה לא הוקמה כדי שמירב מיכאלי תהיה שרת תחבורה יותר טובה מהקודמת. מצביעיה שלחו אותה לשם בגלל כל הסיבות שאסור לדבר עליהן.
הממשלה הזאת נוצרה מתוך השבר והמבוכה ששוררים בכל אחד מהשבטים המרכיבים את מדינת ישראל. 'תקווה חדשה' ו'ישראל ביתנו' הן הביטוי המוחשי לפילוג שעבר על הליכוד. הן הלכו לדרכן משום שהן לא יכלו לשאת את ההוויה הליכודית היום יומית ואת דרך הנהגתו. גם הציונות הדתית התפלגה – בין הפלג הקיצוני, הכוחני, החרדי למחצה, ובין כל השאר. גם ב'תקווה חדשה' וגם ב'ימינה' מבינים שאין מנוס משיח על עתיד הארץ. חמישים וארבע שנים המתנחלים חיים במסגרת של ממשל צבאי, בשטח מוחזק שאינו חלק ממדינת ישראל, כשלשכניהם אין כל מעמד. הם מבינים שאי אפשר למתוח את זה עוד. סיפוח לא עומד על הפרק ואי אפשר לפתור את הסכסוך בכוח. השאלה לכן היא – לאן הולכים מכאן?
בראש המעשים המדיניים הגדולים של שני הדורות האחרונים עמדו מנהיגים בולטים: בגין, רבין ושרון, עכשיו הדור הצעיר של בני הארבעים והחמישים ינסה להביא פתרון משלו. מפלגות המרכז שהן הרוב בממשלה יספקו את הדבק ואת הפשרות. גם בשמאל מבינים שהם לא יכולים עוד להתהדר בצדיקותם והם צריכים להיבחן במעשה, בחלוקת הנטל, באחריות לכלל ולא רק לפרט. גם אזרחי ישראל הערבים עברו פילוג בין אלה שקיומם הפוליטי תלוי רק בעתידה של פלסטין, לבין אלה שרוצים להשתלב במדינת ישראל תוך שמירת זהותם וזכויותיהם. והשיחה הנדירה הזאת מתחילה.
רק ציבור אחד שגם עליו עובר שבר גדול לא הכיר בזה שמקומו בשיח על העתיד- החרדים. זאת היתה השנה שלהם – מבני ברק של הקורונה, דרך מירון, הנשירה מהישיבות והדחק הכלכלי והפסיכולוגי – דווקא הם בחוץ. כל השבוע הם הלינו על מעמדה של הרבנות אבל הסיפור האמיתי שלהם הוא הפחד הנורא שלהם להתנתק מהעבר ולהתחיל לדבר על העתיד יחד עם שאר השבטים שמיום ראשון יחפשו דרך. לא איך מנהלים את הבריאות או את איכות הסביבה, אלא איך מחזקים את הדמוקרטיה, איך מרפאים את השירות הציבורי והנורמות ובעיקר –מה עושים עם הפיל שבחדר: ממשיכים בעיניים עצומות לעבר מדינה דו לאומית בנוסח האפרטהייד או שמתחילים לחשוב ולעשות תיקון.
שיהיה לכולם בהצלחה.
בתמונה: קמפיין החוצות של תנועה שנקראת ציונות 2000 השבוע ברחובות ירושלים. כולנו עוצרים את הרצח הבא?
