מפעם לפעם אני חייב להטריח אתכם בעניין ירושלים. זה נושא שחוק, אני יודע, אבל פעם בשנה אני חייב לילל על המצב, עוד פיהוק מרוחק מתוצרת אגודת שוחרי המקרא עם קריינות נרגשת של ראובן ריבלין. עזוב אותנו באמ'שך. אז זהו – אני לא עוזב, ואני חושב שכדאי לכם להקשיב, כי בתום הפינה הזאת תרגישו סוף סוף משוחררים  מ "הלא נעים, כבר שנים לא היינו בירושלים" ויהיה לכם תירוץ שסופק השבוע חינם לכל דורש: עיריית ירושלים, משרד התחבורה וכל שאר הגופים הנלווים, הודיעו בקול גדול שמהשבוע, העיר אשר חוברה לה – נותקה לה. זה לא הניתוק הרגיל של כמה שעות בבוקר או אחרי הצהרים בגלל ההלוויה של הרבי, הפגנת הנכים, כי איתמר בן גביר נעלב או מפני שהטרקטוריסט שהלך לאכול השאיר את הדחפור באמצע הכביש והוא יחזור בארבע. לא ולא. זאת סגירה לשלוש שנים שבירושלמית פירושן שש לפחות, ניתוח לב פתוח בלי הרדמה, כמו שעברנו כשחפרו את רחוב יפו בצירוף אינתיפאדה, שבסיומן לקח לעיר עשר שנים לחזור לעצמה. בניגוד לאפנדיציט ההוא זאת לא מתיחת פנים קוסמטית אלא בנייה של עיר חדשה של ממש, כניסה חדשה וזוהרת לסלע קיומנו עם עשרות אלפי מטרים רבועים של בטון וזכוכית, שבילים נפרדים לגברים ונשים, עמדות מיוחדות להנחת תפילין ובמה מרכזית של משיח משיח. אַמָּה מה? כמו שאומרים בירושלמית – בינתיים סגור.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם ייתכן שאני מגזים קצת. העיר לא ממש מנותקת: אפשר לנסוע ברכבת עד לוד, להחליף שם, להגיע לתחנה החדישה שבמעבה האדמה, לעלות עשר קומות במעליות בזק, לקפוץ לרכבת הקלה לכיוון מחנה יהודה, להחליף לאוטובוס ליד מעיין-שטוּבּ, ובסוף לקחת מונית ולהגיע. אפשר גם לנסוע במכונית פרטית שזה הרבה יותר קצר: עולים כרגיל, אחר כך פונים ימינה, יש שם שוטרים שיכוונו אתכם, חוצים את בית הקברות, משם להר הרצל איפה שמדליקים את המשואות של מירי, יורדים לאצטדיון טדי בתקווה שהאוהדים לא חנו באמצע הכביש כרגיל,  משם פונים  שמאלה לבית צפאפה ואז אפשר להתקשר אלי, לספר בבכי שאתם כבר שעתיים בדרך ואתם מוקפים בהמוני ערבים ושאבוא לחלץ אתכם ומיד, זה  ייגמר רע, וכשסוף סוף תנחתו במרפסת הקרירה ותאכלו את החומוס והפיתות וכל השטויות האלה, תסתכלו בי בצער ותאמרו: תגיד, אתה עוד כאן? הרי אמרו שסגור, זה הזמן, עוד מעט יתחילו גם לחפור את המנהרות או לבנות את החומות ואולי עוד אינתיפאדה, תצא מזה, ואני אגיש את הקפה ואצחק, מה אתם בעצם מבינים.

שבת שלום.

הקריקטורה היא של עמוס בידרמן, מעיתון 'הארץ' שהעביר נפלא את הסנטימנט הציבורי הכללי בעניין ירושלים.