מפעם לפעם אני מת לכתוב טור עליז, שיעשה טוב על הלב ויעלה חיוך על השפתיים. אנחה של סיפוק תישמע אז מפינה אחת של הרדיו ועד למים הכי עמוקים של האינטרנט. אנשים יגידו "לא ידענו שהמצב כל כך טוב!" וינופפו בדגלים מהצד הטוב שלהם, הלאומי באמת, ולא התבוסתני להכעיס. אפשר גם להתעטף בדגל, אנחנו שמחים אותך, כמו שאומרים, אתה ירושלמי לא? ומי שמאמין לא מפחד.

ניצחונות זה חשוב. מהכותל בידינו ועד מכבי חיפה. אני בהחלט יכול לכתוב על האליפות של מכבי חיפה, הקבוצה הלא רשמית של המגזר כלומר יש בה גם יהודים. שני המגזרים: אבו פאני עם ג'וש כהן. או על הפועל ירושלים. איזה הישג. כמעט יום ירושלים של ממש. או על הניצחון הגדול בעזה. אז אנחנו גולית, אז מה?! או הניצחון של הקואליציה. העם אוהב ניצחונות, וכך אני על הסוס – טור שמח פעם אחת ולתמיד.

אך כפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, שמחת הניצחונות המוגזמת שלי טבעה השבוע מיד איך שפתחתי את העיתון וראיתי חדשות. אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל: התיאורים בעיתונות היו מזירת פיגוע של ממש. ובכדי שלא נתבלבל עם הפרטים הקטנים, מירב ארלוזורוב, עיתונאית שקולה בדרך כלל שמסתמכת על עובדות, הכתירה את המתרחש בתחום התקציב השבוע ומשמעויותיו בכותרת: הסכמי הכספים הקואליציוניים שאישר נתניהו לא מותירים למדינה סיכוי. לא בדיוק ניצחון, תסכימו איתי. אין סיכוי??

לכן ירדתי לפרטים, לא רק אצלה אלא בכל כלי התקשורת והתחושה שקיבלתי היתה שלא רק למדינה אין סיכוי, גם לילדיי ולנכדיי אין. אף אחד לא סופר אותם כי הם כן לומדים ליבה, הם כן רוצים להגיע לפסגה במדע ובתעשייה, והם מוכנים לקבל אחריות לגורל המדינה וכלכלתה. הוריהם משלמי מיסים נאמנים שמושכים בעליה לבדם מול שר אוצר שאומר להם שבתקציב יש אולי פגיעה בכלכלה אך יש ערכים שמאזנים את הפגיעה כמו ערך לימוד התורה". המסר ברור: הם יצטרכו לפרנס את לומדי התורה בעתיד, וצבא גדול ורב של עסקנים חרדיים ומתנחלים רוצעים את אוזנם של נכדיי אל הקיר. עבדים תהיו.

תפסו את הפרה ולא רק חולבים אותה אלא מפרקים אותה לסטייקים. חיים הכט, אחד שתופס אינסטלטורים שקרנים על חם אבל יודע לפאר את הישראלי הטוב, סיפר השבוע מה קורה בבית החולים בנהריה, ואין מושיע. הכסף הלך למקומות אחרים. אבל –

לא אכנס לכל אלה כי טעם הניצחונות עוד בפי. אני לא אתן לעובדות לקלקל לי את מצב הרוח.

בכל אופן יום ירושלים.