מפעם לפעם ובעיקר כשהשליחים יוצאים וחוזרים כדי להגיע להסכם עם האויב, מחשבה מתגנבת ללב – מה עוד חסר בהסכם כדי שיחזיק מעמד ליותר מחמש שעות תקשורתיות להפליא? על מה עוד אפשר לעשות ולא עשינו?

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, התשובה לשאלה הזאת נמצאת מתחת לאף ממש, ומרוב רעש וערוצים אנחנו לא שומעים ולא רואים: מה שחסר בהסכם הזה הוא ההסכם בין ממשלת ישראל לתושבי המדינה. אלה שחורקים שיניים במשך חודשים רבים, קמים בכל בוקר לעמל יומם וכדי למלא את המשימות הלאומיות. הם יודעים שהסכם עם החמאס הוא לא הקילומטר ה 101 אלא מפגש של שני צדדים שבורים ורצוצים שלא יודעים לאן ממשיכים מכאן. בינתיים מחליפים את השבויים והחטופים הישראלים ומנסים ליצור מציאות חדשה ברצועת עזה המובסת וההרוסה. כולם  מבינים שהסכם עם החמאס אולי אפשרי, אבל אין שום סיכוי שהממשלה תהיה מוכנה לחתום על הסכם גם עם יותר ממחצית העם: אותו ציבור לא חמוש, שאין לו ייצוג בממשלה, שחסרה לו מנהיגות לוחמת ועזת פנים, ציבור נואש המשווע להתייחסות. לקבלת אחריות. לניקוי האורוות. להפסקת הביזה ולחלוקה צודקת של הנטל. דברים בסיסיים לגמרי. בכל המשא ומתן האחרון הציבור הזה לא היה משולב, לא היו לו נציגים שיקבעו את משך השירות, את אופיה של הדמוקרטיה, ואיך ממלאים את האסמים שהתרוקנו. אין לו הסכם, גם לא רמז, שמישהו יהיה מוכן להקשיב לו בעתיד, אבל יש לו צו שמונה למלחמה שבשום פנים ואופן אסור שתיפסק. אין לו הסכם כמה מילואים יעשו טובי בניו ובנותיו ובוודאי שאין לו הסכם על כך שמישהו מהשוקדים על התורה יבואו להחליף אותו מתישהו.

איך עושים הסכם כזה? פונים אל העם ומבקשים את אמונו. משתפים את כולם במעשה. חוזרים לפרופורציות. איך נעמוד במחיר הכלכלי ללא הסכם על שוויון בחלוקת המעט שנותר? כיצד משתיקים את שופרות הרעל כשכולם מסכימים ששנאה גלויה או מוסווית לא יובילו את המדינה למחוזות של שקט, והיא מאד מאד זקוקה לשקט כדי לחשוב מחדש, לחזק את מי שכשל, את מי שנפגעו. להחזיר את התקווה לשיח. הסכם כזה לא נראה באופק, להיפך: עם המשך הביזה וההפיכה המשטרית אין סיכוי שהפסקת האש הדמיונית בין כל חלקי העם תחזיק מעמד עד לסוף הקיץ הבוער הזה, ובלי ההסכם עם העם, כל העם הישראלי, אין סיכוי גם להסכם עם החמאס.

שבת שלום.