מפעם לפעם, ובעיקר בשבועות שלכאורה לא קרה בהם דבר, אני מחפש נקודת אחיזה שתחבר בין השבועות האלה, שאין בהם כלום כי לא קורה כלום, אבל מתוכם נשזרת המציאות של העתיד. כתושב ירושלים, שהעתיד כבר שולט ברחובותיה, אני יכול לומר שהעתיד לא משהו, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, המערכת הפוליטית הלא מתפקדת לכאורה, מספקת לנו תשובה חדה וברורה לגבי העתיד. אם בשבוע שעבר היה זה שר המשפטים אוחנה, שאמר, בשעה שפסע בפעם הראשונה לתוככי המשרד המבוצר שברחוב סאלח א- דין בירושלים, שלא תמיד צריך לציית לפסיקות בית המשפט, הרי השבוע היה זה שר התחבורה מר סמוטריץ' שאמר שמותר למדינה לחזור בה מהסכמים. הוא אמר את זה בהקשר לסגירתו של שדה התעופה הפיראטי 'שדה דב' שבתל אביב, שעל סגירתו הוחלט לפני שבע שנים, ושאי סגירתו בעוד שבועיים תגרום למדינה נזק ישיר של 12 מיליארד שקלים. לצורך קבלת מושג מה משמעות הדבר מבחינה כלכלית אוסיף ש 12 מיליארד שקלים הוא הסכום הדרוש למערכת הבריאות רק כדי לשמור על רמת השירות הבעייתית שקיימת בה עכשיו. שדה התעופה שנמצא על קרקעות פרטיות שנלקחו שלא בדין מבעליהם, משרת מספר קטן והולך של אנשים, האלטרנטיבה קיימת במרחק 10 דקות נסיעה מתל אביב, והמדינה הסכימה לפינוי בכל מסגרת אפשרית. והנה, בא שר התחבורה החדש, ובטרם למד דף אחד ממסכת בבא פקק, אמר – אז מה אם יש הסכמים? לא חייבים לקיים אותם, ויעלה כמה שיעלה.

 

קו ישר מחבר בין ההצהרה של השבוע שעבר על כך שאין צורך לציית לבתי המשפט, ובין ההכרזה שהסכמים לא חייבים לקיים. שתיהן ניתנו על ידי שרים שנבחרו בפינצטה על ידי ראש הממשלה, והן נועדו לשרת עניינים אחרים לגמרי: שר המשפטים מכין את הקרקע לכך שלא משנה מה יאמרו בתי המשפט, ראש הממשלה לא חייב לציית להחלטות האלה. ואילו שר התחבורה, שמצביעיו לא מגיעים מאזור החיוג של שדה דב, מנסה לקבוע כלל שאין חשיבות להסכמים: לא להסכם השלום עם מצרים, לא להסכם השלום עם ירדן, לא להכרה בחוק הבינלאומי, הנה ימים באים, חבר'ה, ובהם נעשה כל מה שבא לנו: נתנו לקומץ תל אביבים ואילתים את שדה דב? גם אנחנו יכולים להפר הסכמים בינלאומיים, כמו אותו הסכם אומלל עם הפלסטינים שמונע מאיתנו לספח את יהודה ושומרון. הפרנו שם – עכשיו נפר אצלנו. ויעלה כמה שיעלה. וזה בעצם, כל הסיפור.

שבת שלום.