מפעם לפעם, ואולי זה האביב שהתחיל והתארכותה של מלחמת ההתשה הנוראה בעזה, התמונה מתבהרת: לא הלחץ הצבאי יביא שלום, לא תפיסתו של סינואר במנהרה שלו, לא חשיפת עוד מנהרה שלא ידענו עליה או פיר כזה הוא או אחר.
המשא ומתן, ואולי מוטב לומר השיח שמתנהל עכשיו הוא הרבה יותר מורכב: לא מדובר בו על שחרור החטופים, אלא על שחרור מדינה שלמה שנחטפה ואיבדה את דרכה.
השיח הזה מתנהל בו זמנית בכמה חזיתות: צריך לשחרר את הצפון מהלפיתה של חיזבאללה לפני שכל השטח בין ביירות לתל אביב יבער, ולהחזיר מאה אלף ישראלים אל הגליל שנכבש לחודשים ארוכים. צריך לשחרר את החטופים שכלואים במינהרות עזה, להשיב את תושבי הדרום לבתיהם. צריך להבטיח שהילדים הרעבים בעזה יקבלו מנה חמה באופן מסודר ובניית בתיהם מחדש תהיה ברוח של שלום וקידמה ולא כמחסה למעשי הרצח. צריך לשחרר את תושבי מדינת ישראל מהלפיתה של המקורות הכספיים והאנושיים שלה כדי להבטיח את ביטחונה ושרידותה.
הצד הלופת ישיב מלחמה עד החייל האחרון: האמריקאים שלפו מכאן את גנץ לכמה ימים כדי לנהל איתו את המשא ומתן הזה, ולא בכדי התשובה של לשכת ראש הממשלה היתה שצריך להסיר מבני גנץ את האבטחה. מזמן לא נשמע איום כזה על חייו של מישהו. צריך להשתחרר גם מלפיתתו של הטירור והאיום על הקיום, אך זה לא יכול להתנהל כשכל המערכות המסייעות לפותות בעבר, בחשבונות הישרדות פוליטית, ויהירות עזת פנים. צריך לשחרר אותנו מהחטיפה של העסקנים החרדים שלא יאשרו את התקציב גם בשעת מלחמה עד שיובטח שכל אברך יקבל תמיכה לכל חייו כדי שלא לעבוד. הצבא והמודיעין צריכים להשתחרר ממוסכמות העבר, כשם שכל מערך גיוס הצעירים לצה"ל חייב לייצר פתרונות לאתגרים החדשים כשהנטל הוא על כולם. צריך להשתחרר מהאיום המתמיד על הדמוקרטיה הישראלית ועל מערכת המשפט. צריך לשחרר אותנו מהחטיפה של מערכת החינוך ושל פרסי ישראל. צריך להשתחרר מהלפיתה שמוכנה ללכת עד לשפת הצוק במצדה ולגרור אחריה עם שלם.
והרשימה מתארכת.
כעת מציעים לנו הסדר עם השכנים, סעודיה, שיקום הרצועה, ערבויות מפה ועד הודעה חדשה במחיר של ניהול עצמי של הפלסטינים. כל אלה לא יקרו עד שהמדינה שנחטפה תחליט לשחרר את עצמה, עד שלמילה אחריות תהיה משמעות כלשהי. אחריות למה שקרה ואחריות למה שעוד יקרה.
