לקראת שש הרופא קרא לי פנימה ללשכתו. על הפנים שלו ראו שהוא גמור, זה היה סוף היום, והתורים של חמש ועשרים והלאה עדיין ישבו וחיכו בחוץ. הוא העביר את הכרטיס המגנטי, הסתכל קצת במסך ואמר שהמחשב שלו דפוק, כלומר המחשב בסדר, זאת המדפסת שלא מגיבה. הוא קם מכסאו ופנה למדפסת המיושנת והכבדה, הזיז אותה ואמר – החוט לא מגיע, מישהו שיחק עם זה, ואז המדפסת הכבדה ומגושמת כמעט ונפלה ואני קפצתי ממקומי כדי לעזור לו במאבק נגד מפלצת הפלדה, אבל החוט עדיין לא הגיע.

חזרתי לכיסא והוא יצא מהחדר, ובזעם כבוש אמר לפקידה המבוגרת שמישהו נגע במדפסת שלו, החוט לא מגיע, וחזר פנימה כדי לשחק עוד עם החוטים ולהתקשר למוקד אולי הם ישלחו מישהו. השעה היתה שש ורבע בערב, וכמובן שלא היתה תשובה.

חלפו עשרים דקות ועדיין לא החלפנו בינינו מילה, למה באתי ומה כואב לי, ובינתיים הבחנתי שכל הקיר שמאחוריו עשוי ממחשבים שונים וממדפסות. כאן העזתי ושאלתי מה בדיוק הקטע, והוא הסביר שכרופא מומחה הוא משרת את מבוטחי כל הקופות, וכל קופה מספקת מחשב משלה וגם מדפסת, ואת חצי הזמן הוא מבלה באחזקת המערכת המטורפת שמאחוריו. אחרי עוד כמה דקות הוא הבין שהמדפסת כבר לא תעבוד והתפנה אלי.

הרופא התנצל, אני לא יודע מה קרה לי, הוא אמר, קצת התלוצצנו על הטירוף הזה של קופות החולים, ארבעה מחשבים וארבע מדפסות, והוא אמר תתפשט, בדק אותי בזהירות ואמר שהכל נראה בסדר, אני אתן לך הפנייה לעוד בדיקה, אבל המדפסת לא עבדה. תבוא בעוד יומיים, הוא אמר, אולי עד אז המדפסת של הכללית תתוקן, זאת המציאות שלי.

ניחמתי את הדוקטור והודיתי לו, אבל בעיקר ריחמתי עליו והערצתי את הסבלנות העצומה שלו והרצון בכל אופן לתת לי את תשומת הלב הראויה למרות השעה והמדפסת. בטלוויזיה בחדר ההמתנה עמית סגל קידם בפעם האלף את סיפור ימי בנימין, לקראת הפרק המאה אלף, כל יום, כל שעה, לנצח. בחוץ ערב ירושלמי קריר זלג מהפנסים העכורים, כבר שבוע שלא ירד גשם, ובעוד שבעים וכמה ימים יהיו שוב בחירות.

האיור: ליטוגרפיה של יוליוס בלוך, 1888-1966