אז נדבר על ה- NBA .

ייאמר במלוא הצניעות וההכנעה שאני אוהב את הספורט הזה עוד מנעורי, וכבר זכיתי לראות את טובי האתלטים שהביאו לי נחת רוח נהדרת, וגם עברתי מיני הרפתקאות כדי להשיג כרטיס למשחק, כי הרעד הזה בכניסה לאולם המהדהד כשהדוקטור מרחף מעל קארים או ג'ורדן מעל כולם, הוא תמיד מרגש ומיוחד.

מפעם לפעם צריך לדבר על ה NBA משום שזה סיפור מיוחד על ארגון שמנהל תעשיית בידור שבה הפועלים השחורים שלה משחקים אחד נגד השני שלוש פעמים בשבוע בכל רחבי ארצות הברית. בניגוד לתעשיות אחרות הפועלים השחורים של ה-NBA הצליחו להשיג לעצמם חוזים מדהימים, ובכל עונת משחקים כל אחד מהם מרוויח מיליונים רבים וזה בסדר כי הפועלים השחורים צריכים להיות שותפים בהון שהם מייצרים, ושחקני ה- NBA ידעו לדאוג לעצמם. הם מאורגנים, הם אינטיליגנטים, והם מבינים את השיטה, על אפו וחמתו של ג'ראד קושנר, החתן והיועץ.

מפעם לפעם צריך לדבר על ה NBA כי פעם בשבוע או פעם בחודש, בארצות הברית שוטר לבן רוצח אדם שחור, כך סתם, ברחוב, בשידור חי. כולם מסתובבים שם הלומי פחד עם אצבע על ההדק והם יורים. מהשוטרים ועד לארגונים הגזענים, והם יורים באנשים רק בגלל צבע עורם.

מפעם לפעם צריך לדבר על ה NBA משום שבחודשים האחרונים הפועלים השחורים של התעשייה הזאת הודיעו שאי אפשר להמשיך לשחק כשאנשים שחורים נורים ברחובות בלי סיבה רק בגלל צבע עורם. הם מוכנים לשתק את התעשייה, ולסכן את כל כספם ועתיד הדורות הבאים של האתלטים כי הם לא מוכנים לשחק את המשחק שבבוקר עושים לינץ' באדם שחור, ובערב אנשים שחורים עולים לבמה לשחק את המשחק. הם יודעים מה קרה לחוכמולוגים אחרים בהיסטוריה שצעדו בחזה חשוף במחאה על רצח אכזרי. ירו בהם. שחקני ה- NBA החליטו שהם לא בדרנים אלא מנהיגים, והם יובילו את אמריקה כולה לפשפש במעשיה. אם השיטה לא תציל אותם ותגן עליהם אז לא תהיה שיטה בכלל. וכל זה קורה באמצע מגיפת הקורונה, תוך כדי מערכת בחירות, כשהעצבים מרוטים ממילא, הם הולכים על הסף בשמו של ערך שנשחק, ונותנים טעם אחר לחייהם מלבד הכסף.

מפעם לפעם אני מאד גאה שאני אוהב את ה NBA. אלה המנהיגים החדשים, של צדק חברתי ומוסר. מי היה מאמין.

בתמונה: לפני עשר שנים בדיוק – סידרת הגמר בבוסטון גרדן. לך תסביר את החיוך.