מפעם לפעם הממשלה נופלת. הפעם זה לא קרה פתאום: בערב יום שני השבוע, שבין קילוחי הרהב והשמחה על נפילתה הידועה מראש של הממשלה, יאיר לפיד כמעט ונפל לזרועותיו של ראש הממשלה המתפטר, מחה את דמעותיו ונאם את חזונו. אחר כך האדמה פערה את פיה ונהר של ביוב פרץ ממנו, בוגדים, ערבים, שמאלנים אנחנו בדרך לניצחון, נרסק אתכם. עד האחרון. מה עושים?

עם השאלה הזאת הלכתי לישון מוקדם משום שכפי שקורה מפעם לפעם, דווקא בבוקר למחרת הייתי צריך לטוס לחו"ל. אחי הזמין אותי להצטרף אליו לחופשה קצרה ברודוס, והיות ואני פנסיונר וזמני בידיי אמרתי לעצמי למה לא? וכך, למרות שהממשלה נפלה והעתיד נראה נורא, תפסתי אומץ ונסעתי. שני מבוגרים מעל שבעים ביחד על החוף.

אמרו שצריך להגיע לבן גוריון ארבע שעות לפני, אבל זה היה לפני שהממשלה נפלה ואני נסעתי אחרי, ולכן הגעתי רק שלוש שעות לפני משום שהייתי בטוח שכשאגיע לשדה המקום יהיה ריק, ורק שרון עידן הכתב החרוץ של כאן 11 יעמוד שם ובמבט עצוב ידווח על אפקט אורבך: אנשים לא זזים מהבית כי הם בחרדה מה יעלה בגורל חבר הכנסת מ'ימינה'. חלק אחר לא נוסע כי איך אפשר לנסוע כשגורל האומה על כפות המאזניים?

כשהגעתי לשדה טרמינל 3 היה דחוס בהמוני נוסעים עם הררי מזוודות. התור לבידוק הביטחוני הראשוני ארך שעה וקצת, אנשים נעו בקצב של סנטימטר לדקה, המוני ילדים, זוגות צעירים. מה זה? שאלתי את עצמי, אף אחד לא עובד כאן?! ואיילת שקד? מה יהיה איתה? מאיפה האדישות הזאת? אחר כך עמדתי שעה בתור ל check in. קבוצת ילדות בנות 16 ומשהו שנסעו יחד, לא הפסיקו להצטלם לרגע, העלו עוד סטורי ועוד סטורי עד שהפקיד אמר "יש לכם 60 ק"ג מיותרים!" ואז הן פרקו את המזוודות והעבירו ולבשו והסירו ואמרו – לא – את! לא – את!

אחר כך זה לקח עוד 45 דקות לעבור את הביטחון בדרך למטוסים. היה שם קיצור למשפחות עם ילדים קטנים ומשפחה אחת אימצה אותי בתור סבא מזדמן וכך חסכתי לעצמי רבע שעה יקרה והגעתי לגייט בשנייה האחרונה. במטוס ישבתי ליד שתי נערות ערביות מנצרת, זאת היתה להן הפעם הראשונה בדרך לחו"ל, מתנה של הדודה. לא, הן לא הרגישו אפליה כלשהי בשדה, התייחסו אליהן כמו לכל הנוסעים האחרים.

עד לסוף הטיסה לא שמעתי ולו מילה אחת של דאגה – ומה יקרה עם חבר הכנסת אורבך? ומי זה עמית סגל? ואברמוביץ'? כל הישראלים הלא מאוימים הגיעו למלונות בשלום, לא היו מכות בדרך, לא דרסו אף אחד. היו סתם אנשים נורמלים, נחמדים, שבכלל לא ברור אם בפעם הבאה הם ילכו להצביע: יש שמועות על מבצע גדול של סוף שבוע ארוך בפראג מיד אחרי החגים. ולפיד? ונתניהו? למי איכפת?

הרוח קצת נחלשה לקראת סוף השבוע אבל הים ברודוס כחול ונפלא מתמיד. גם מטעי הזיתים והשדות הזהובים. שעה ורבע מכאן.

בתמונות: לפני שקיעה במפרץ חרקי, השקיעה מהמרפסת, מטע זיתים בעמק. שלוות בדידות גדולה.(לאה גולדברג אמרה את זה קודם לפניי)