מפעם לפעם, כלומר פעם בשנה, מגיעים השבועות האלה של הלקחים ההיסטוריים הברורים. פעם בשנה, למשך שלושה שבועות אנחנו יוצאים מבית עבדים, מושמדים בגיא צלמוות ומקימים באורח פלא את המדינה שלנו ועושים היסטוריה. מול היסטוריה שכזאת והפרשנויות שלה ההווה והעתיד מתגמדים. אין שום סיכוי לעסוק רק בעתיד כי הדבר היחידי שאנחנו מכירים וחיים על פיו הם ההיקשים ההיסטוריים, ולפעול בניגוד לצווים המעורפלים שההיסטוריה משאירה לנו זאת משימה שרק יחידים יכולים לעמוד בה.
ובדיוק משום כך הדבר היחידי שנותר להתווכח עליו הוא האינטרפטציה של ההיסטוריה. עד לאן נרחיק לכת? האם הצו האלוהי לך ולזרעך נתתי את הארץ הוא שטר התחייבות שעומד לנצח? האם זיקת העבר פירושה זכות פוליטית ריבונית בהווה? ואם בדרך תקועים כמה מיליוני גויים שמנסים לשלול את הזכות הזאת האם דינם יהיה כדין העמלקים שהרי נאמר שכשיניח לנו האלוהים בארץ אשר נקבל ממנו נצטרך למחות את העמלקים מתחת לשמים: גברים נשים וטף וגם כל בהמתם ורכושם. עד הסוף. ההיסטוריה על פי פרשנות זאת מצווה עלינו לעשות כן, והאינטרפטציה בנוסח הזה מקצינה מיום ליום לא רק אצלנו אלא גם בקרב כל עמי הסביבה. להווה ולעתיד אין דריסת רגל בדיון הזה. לדת ולכל הפחדים שנוספו בדרך יש ויש.
הסיפור של המלחמה באוקראינה דומה מאד: העתיד כבר היה שם. הרחובות היו משופצים, צ'רנוביל נמנמה מתחת לכיפות עופרת, החיטה זרמה לכל העולם, ההיי טק כבש את הצעירים שהיו מנותקים מן ההיסטוריה, עד שביום חורף אחד לפני יותר מחודשיים ההיסטוריה היכתה בפניהם: לא תוכלו לברוח מכעסי הקוזקים, מהאצולה הפולנית שכבשה את הארץ, ולא מתאוות ההתפשטות של הדב הרוסי שבא והלך ושוב חזר. מי שיכול לברוח שישאיר את הכל במקום ויברח, ההיסטוריה חוזרת במלוא עוצמתה, ומי שינסה לעצור את זה מסתכן במלחמה גרעינית, כי האקדח הזה שהונח על השולחן במערכה האחרונה של המלחמה הקודמת, מוכן לירות במערכה הראשונה של המלחמה הזאת.
בין יום זיכרון אחד לשני, כשהלקחים זורמים במלוא העוצמה מכל הכיוונים אתה מקווה שהכוחות שמבקשים לפתוח דף חדש שמנותק מפרשנויות קיצוניות של ההיסטוריה יחזיק מעמד, ולא ימי הזיכרון האלה רק יתרחבו, ואיתם תדעך גם התקווה.
שבת שלום וחג עצמאות שמח.
התמונה: גרפיטי בירושלים
