מפעם לפעם אני נזכר בשיר שמרים ילן שטקליס כתבה לנו כשהיינו ילדים: אמא אמרה לי: דני! / ילדי הוא גיבור ונבון, / ילדי לא יבכה אף פעם / כפתי קטון. אמא שלי היתה שרה לי את השיר הזה ואני לא בכיתי, ואחר כך שרתי אותו לילדיי והם לנכדיי, והיו צריכות לחלוף שנים רבות עד שהגענו לבית השני: אינני בוכה אף פעם, / אינני תינוק בכיין, / זה רק הדמעות אמא, / הדמעות שבוכות בעצמן.

ואתה מתבונן בפני החטופים, ילדים, אימהות, רואה את הכתבות האיומות האלה בטלוויזיה, והדמעות בוכות מעצמן. מה אפשר לומר למי ששב לבית הרוס שאין בו לא אבא ולא אמא כי הם נטבחו באותו בוקר נורא? מה אפשר לומר לאם שמחזיקה בתינוקה והיא אינה יודעת עדיין שבעלה לא מחכה להם? רק להליט את הפנים כדי שלא יראו איך הדמעות זולגות מעצמן.

והן זולגות גם כי אלה הן התמונות הנוראות של התבוסה, תמונות החרפה של מדינה שהפקירה את אזרחיה והמיטה חורבן על אלפים רבים ששמו בה את יהבם. ואם אתה פטריוט ישראלי אתה יודע שהתבוסה היא גם שלך, ולכן עיניך בוכות מעצמן כי אתה מבין ששום ניצחון מדומה לא ימחה את החרפה. תחושת הנקם הטבעית גם היא מגיעה אל קיצה כשאתה רואה שגם בצד השני יש ילדים שאיבדו את הוריהם ואין בית, ואין עתיד, וברוכים הבאים לגיהנום.

השיבה החלקית הזאת של החטופים הולכת להיות תמונת התבוסה שנשלחת אלינו לשיעורין, כמו פיסות פאזל של מאות חלקים, לאט לאט, עד שהכאב יחדור לכל פינה בגוף. והדמעות ימשיכו לזלוג ביתר שאת עד שתיבשנה, ורק הזעם ייוותר ואיתו תחושת הדריכות לקום ולהגן על הבית מפני האויבים שאין בהם רחמים, וגם מפני האויבים מבית, שחולמים על ניצחון דמיוני, ממשיכים לבזוז את הקופה המדולדלת, ולהקים חומות סביב האנשים שכשלו ברגע שהאחריות נפלה עליהם. עת החשבון תגיע, בלי דמעות, בקור רוח, כי אין ברירה.

בימים הבאים דמעות רבות עוד יזלגו, דמעות של צער, של התרגשות, של כאב צורב, ואם יש כאלה – אז גם דמעות של תקווה. ואולי גם תהיה הקלת מה, עד לפעימה הבאה.

 

התמונה: טקס הסיום בירושלים צעדת החטופים, שבת 18 11.23