מפעם לפעם, ובעיקר באירועים דרמטיים, אני מוצא את עצמי מעורב רגשית, ולרוב גם מעשית, במתרחש. אני קורא כל מילה, אני מחליף ערוצים כדי לשמוע עוד פרשנות, אני מחפש עדויות מיד ראשונה, לפעמים אני גם יוצא ומצלם את האירוע, הרי אני לא יכול להישאר אדיש כשגורלות נחתכים, כשיד מושטת לעתיד האישי שלי, ושל ילדיי. לעתים קרובות אני יושב וכותב אחר כך מאמר נרגש, או משדר ברדיו, וכך הלאה.

אלא שכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם בזמן האחרון, משהו נסדק בהתמכרות שלי לאירועים הרי גורל. אולי אלה השנים, ואולי זאת ההתכוננות המעושה להתרגשות הגדולה שבאה, הספירה המייגעת לאחור, ריבוי הערוצים, צילומי האולטרא-סאונד של העולל מכל זווית אפשרית, החזרה המונוטונית של האירועים והתגובות להם, שגורמים לי לקהות חושים. זה מה שקרה לי השבוע, כשההכנות להודעתו של היועץ המשפטי הגיעו לשיאן, וכבר ידעתי שהוא הולך להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה על הפרת אמונים ושוחד, ורדיפת בצע וכל מה שתרצו, והנה, ככל שקראתי יותר, וככל התבקשתי להזדעזע ולומר שזה לא מתקבל על הדעת, בכל אופן ראש הממשלה, שלושה תיקים, עדי המדינה עם ההקלטות והעדויות המיוזעות בחדרי החקירות, ומאות שנות עבודה של טובי החוקרים החרוצים, והנה – כלום. שריר לא זז אצלי. אפילו לא עווית. כאילו שעטפתי את עצמי בניילון עבה, מהסוג שבו עוטפים מקררים או מכונות כביסה, ראיתי את הדמויות המתחלפות, את הכותרות הגדולות, את תמונתו של החשוד מספר אחת – וכלום: לא אהבה, לא שינאה, לא כעס, אפילו לא מבוכה.

במרוצת החודשים והשנים ששמעתי על זה, התרגלתי, הניילון היה יציב והדוק, וכלום לא נגע בי. האמת היא שלא יכולתי לעמוד בזה זמן רב מדי, ובסוף קרעתי את הניילון ויצאתי לגשם הסוחף. תחת מטרות העוז הבנתי שהגשם הוא תקוותי האחרונה, סופות הרעמים המתגלגלות והנחלים השוצפים מעירים בי את ההתרגשות האבודה: האי הקטן שנוצר בדרום הכינרת בשנות היובש הנורא שעברו עלינו, עומד להיעלם. זה האי שצמח והתרחב משנת בצורת אחת לשנייה, כשהקווים האדומים נמחקו האחד אחרי השני עד שהגענו לקו השחור. בדיוק אז, כשנדמה היה שהכינרת הולכת פייפן, ארובות השמים נפתחו והמפלס התחיל לעלות. האי, שכבר היה לחתיכת נדל"ן מועדפת הוצף, והתחיל לחזור למצבו הטבעי כקרקעית בוצית של האגם האהוב. המים העולים כבר מלחכים את חלקות הנדל"ן שאנשים זכו בהן מן ההפקר של האגם הנסוג,, נוגסים במדשאות, במתקנים, והמבנים הבלתי חוקיים שצמחו שם בשנות היובש. מה שנראה היה כנצחי, משתנה בשבועיים טובים של גשם, והשבריריות הזאת של הנצח מקסימה ומרגשת אותי הרבה יותר מכל פרשנות של דרוקר או אברמוביץ'.

שבת שלום.

‏יום שישי 1 במארס 2019