מפעם לפעם אני חושב עליִךְ, עליךָ, המפגינים הבלתי נלאים מהימים הרחוקים ההם של המאבק במהפיכה המשפטית, איך אחזתם בדגל בכל שבוע ויצאתם לגשרים, לצמתים, רתחתם, קיוויתם, משום שידעתם שזה ייגמר רע. גם בחלומות הכי שחורים לא ראיתם את הנגב והגליל נכבשים, את הקופה מתרוקנת והאמון נשבר. הייתם התקווה, האמא הלוחמת שלא נשברת.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, משקלם של הימים המצטברים מטשטש מעט את התמונה, מעביר אותה להילוך איטי כאילו הדברים אינם נוגעים בכם עוד. נכון, לפעמים החתימה שלכם עדיין מופיעה בשולי עצומה נזעמת, אתם באים לכיכר החטופים, מסתובבים עם לב שבור אבל אתם מרגישים שאין בכם עוד כוח. יותר מדי פעמים הייתם בבלפור ואחר כך בקפלן, הרגשתם שהדגל בסכנה ולכן חיבקתם אותו ויצאתם לרחוב. הדמוקרטיה הישראלית השבירה חייבת לכם את נשימותיה האחרונות.

אחר כך באה המלחמה. מיד תמכתם בממשלה, עליתם על מדים, נסעתם, חילצתם, תרמתם, לא ישנתם בלילה, וקטפתם חסה תפוזים או סלרי. זה היה צו השעה, וכמו כולם ישבתם לילה לילה מול הטלוויזיה והתאבלתם על זיו העלומים שאבד. אלפים. והפצועים. לאט לאט התכסיתם בקרום הזה, כמו ציפוי פלסטיק לכיסוי הסלט מאתמול, כי אחרת איך אפשר לחיות. מלמלתם משהו על התקציב המופקר שאושר, על הכבדת הנטל במקום חלוקתו, על היריקה בפנים של הרב הראשי ששולח את ילדיכם ונכדיכם למות שם לבד. אתם לא יכולים יותר לא לישון בכל לילה בגלל הפחד מהמשמעות של "קרבות עזים", או לבכות כשאתם רואים את הילדים מעזה עם צלחות המרק הריקות.

אתם מבינים שזאת מלחמה שאין לה סוף, החטופים לא ישובו הם השהידים שלנו. ביבי לא ילך וגדעון סער לא ישוב, סמוטריץ' ילוש את התקציב, לא יעמוד בהבטחות, דירוג האשראי, שנת לימודים אבודה, מי ישוב לקרית שמונה, לדובב או מנרה. לא הכל חייב ליפול על הכתפיים שלכם. יש לכם חיים משלכם. לא רוצים פרס ישראל? לא צריך. רוצים לשפץ את הבריכה, לחמוס את הקופה, בבקשה. האוויר נגמר בריאות.

אתם לא מדברים כי זה מתחיל להיות מסוכן ובשום מקום לא נכתב שאתם אלה שצריכים לרסן את משטרת בן גביר. טעם התבוסה בפיכם מאז הבוקר של השבעה באוקטובר, ואתם גם יודעים שבסוף יאמרו שאתם אשמים בכל. בחירות לא יהיו בשנים הקרובות, ואם יהיו אז מה. זה מה שיש.

החדשות הטובות היחידות הן שאתם לא לבד. אולי מזה יצמח משהו. מחר כולם אוחזים בדגל ומתחילים ללכת.

או שלא.

התמונה: מרגעי השיא. עולים לירושלים או אולי עולים על ירושלים