מפעם לפעם אני מתרפק על העתיד. זה קורה בעיקר בשבועות האלה, המוקדשים לנבירה בעבר, בכאביו ואסונותיו, באסונות השעה וגם לגאווה שאין לה גבול. הנה, אנחנו עדיין עומדים, מחטיפים וחוטפים עוד סיבוב ועוד סיבוב. עדיין עומדים. מצפירה לצפירה.בימים כאלה נעים להתרפק על העתיד. האמת היא שאני עושה את זה ברוב ימות השנה, בעיקר כשההווה נראה מפחיד. כל ילד בן שמונה שזוכה באליפות העולם בשחמט, כל נערה בדואית שגמרה את לימודי הרפואה גורמים לי לחשוב שהעתיד של נכדיי מובטח. הם כל כך יפים, חכמים ואמיצים ויחד עם השחמטאי מ 8200 הם יקימו כאן ארץ נהדרת.
השבוע הגעגועים לעתיד שכחו מעט. זה לא שפתאום ראש הממשלה אמר שלא יהיה שלום עם הפלסטינאים והערבים בכלל. לא. זה ידוע. אני נאחז בעתיד מסיבות הרבה יותר פרוזאיות.
למשל החלום הזה:
השנה היא 2032, רק עוד עשר שנים, בוקר צלול עולה על הארץ ואני יורד למטרו בתחנת הדיור המוגן ברעננה. אני לא צריך מפות. שנים שאני מסתובב עם מפת המטרו בכיס, ואני עף מרעננה לתל אביב ובתחנה עם נברשות ותמונות נהדרות כמו בפאריז אני מחליף לקו הסגול, שותה משהו בגבעת שמואל, יורד שוב, יוצא ברחובות, משם לאשדוד לתחנת חוף הים, מנמנם קצת על החוף ושב לדיור המוגן. איזה יום שזה יהיה. שווה לחיות.
והנה השבוע לקראת הדלקת המשואות לתפארת, משרד התחבורה הודיע לי שהוא מצטער, אתה כבר לא תראה את זה. עברנו ל 2040 ובראייה יותר מפוכחת בוא נסגור על חגיגות המאה למדינת ישראל. מה שכן – תוכל לחוות את הבנייה לכל האורך. ועוד איך תחווה. להלוויה שלך יגיעו על אופניים וגם אם החלטת לסיים בתור דשן לעציץ, מי יהיה המשוגע שייכנס לפקק שלא זז כבר שבועיים רק כדי לבוא לשבעה שלך?
ואז החלומות שלי נודדים לאלון מאסק. אצלו מילה זאת מילה. אחרי שקנה את החלל ואת הטוויטר הוא יקנה את אמריקה ואז גם אותנו, ובכל הארץ יחלקו את המחשבים החדשים שנציא, אלה שאתה לוחש להם כתובת, נגיד השדרה החמישית פינת רחוב חמישים ותשע בניו יורק, ואתה שם כמו הודעת טוויטר פשוטה, אתה תעבור חתיכה חתיכה ואז המחשב של מאסק ירכיב אותך מחדש, ותוכל לרדת לרכבת התחתית הנהדרת של ניו יורק שתוסב לחווה עצומה של גראס, אפשר יהיה להצטייד ולשוב לדיור המוגן ברעננה, מחלקת השלוש ספרות, רק כדי להמשיך ולהתכתש עם השאלה- כן ביבי או לא ביבי, ולראות עוד ראיון עם אהוד ברק שנשאר אנליטי וחד עד הסוף.
בתמונה: מפת המטרו, כמו בפאריז. עוד עשרים שנה. אולי.
