מפעם לפעם, ובעיקר אחרי שהתבררו מימדי הניצחון במלחמה, אני מתפנה לעסוק בחלק הראשון של קריאת הקרב שמובילה אותנו כבר עשרה חודשים ומתנוססת בכל שלט ומדבקה לאורך הכבישים. יחד ננצח. בכל צומת, שלט חוצות, הלוויות, ימי זיכרון וגעגוע. אחרי עשרה חודשים אני מבין כבר מהו הניצחון, מה מחירו והתיסכול הגדול שטמון בו, אך ככל שהזמן חולף אני מבין פחות ופחות את הביחד. האם אני חלק מהביחד? מי מנהל את הביחד? מי קובע מהו יחד אמיתי ומהו יחד מזויף, באיזה מידה קולי יישמע במקהלת הביחד ואיזה משקל יהיה לו ביצירה כולה.

אומר מיד: לא חטפתי ולא נחטפתי. פיזית כלומר. אבל בתוך ליבי אני חטוף לגמרי, ואני ממשיך להיחטף לשיעורין מדי יום. אם בתחילה חשבתי שההזדהות הטבעית שלי עם גורל החטופים שנתלשו ממיטותיהם ואנשי הגליל שגורשו מהערים והקיבוצים שהם ביתם בצפון, הרי שעם הזמן אני מגלה שאני בכלל לא ביחד: לא טסתי לאמריקה רכוב על כנף ציון, ירקו עלי בהפגנות והבנתי שאני בצד המפסיד של משחק האח הגדול. לא התאמתי ופשוט הודחתי. כל הקיטורים לא יעזרו. מישהו צריך להפסיד כדי לשמור על הרייטינג ולהמשיך קדימה לניצחון המוחלט.

מהיום הראשון התפעלתי ותמכתי בחלוצי הביחד עם החולצות החומות של האחים לנשק שנרתמו ונרתמים לאיזה ביחד הירואי מן העבר. בהתנדבותם אני רואה תשובה אפשרית לביחד, כי זה מה שגם אני יכול לעשות בגילי: לתרום, לקטוף עגבניות ולשמור על איזה ביחד שיותר ויותר מסתבר שהוא בגידה כי הוא מאיר על ריקנותו של הביחד הרשמי.

ככל שהזמן חולף אני מבין שכדי להיות באמת ביחד אני צריך לצפות מדי ערב ביינון מגל שמוביל את הביחד הרשמי שבו הכל טוב. יש מלך בישראל והוא שקובע את טיב הביחד וכשרותו. זה ביחד שמבוזבז על היחיד, 'ביחד' שאין בו קולות אחרים. עם הזמן אני מבין שלביחד שלי אין יותר מקום. צעירים ממני ששותפים לאותו ביחד תמים קמים ועוזבים.

מי שעדיין מאמין באיזה ביחד ישראלי שכולל את בני כל הדתות עם פנים לשלום גם באיומה שבמלחמות, מייצג 'ביחד' מיושן שמתרסק על מדרגות הר הבית בדרך ל'ביחד' חדש, אלים, אכזרי ונטול גוונים. 'ביחד' שבעקבותיו אתה מסתגר באיזה 'ביחד' מצומצם ונבוך, אבל עקשני ובלתי מתפשר, בתקווה שאולי יום אחד שוב יהיה ביחד ישראלי משותף, 'ביחד' שבו תורתם אומנותם יחיה בשלום עם האחים לנשק, שמסרו ומוסרים את נפשם יום יום על מזבח 'ביחד' שלא קיים עוד.