מפעם לפעם אני לוקח הפסקה. כלומר – לא ממש הפסקה – הפסקונת. למשל – אני לא רואה את החדשות בשמונה אלא כדורגל. אחר הצהרים, ברגעים המסחררים לכאורה של רפי רשף, אני מתמכר לוימבלדון או לטור דה פרנס. ככה החדשות לא פוגעות בי.

לאט לאט אני מגלה שלדיאטה הזאת יש כח משלה. גם כשאני מפסיק אותה כלומר שב וצולל לאיזה מהדורה הגונה בערב, אני מביט בה בשעמום ניכר פשוט מפני שאין לי יותר כח להתרגז. חטופים? אני יודע. הם מופקרים לגורלם בצורה האכזרית ביותר. אני משתדל להגיע להפגנות, אני סופר את הימים, אבל הזעזוע הפנימי כבר לא עובד כמו פעם. כאילו שהשבעה עליהם נגמר, כמו על הקיבוצים השרופים והגליל.

קרית שמונה. גם כן עיר. ככה מתייחסים אליה.

מה יעיר אותי? פצצות ליד הבית? שבר ענן? אתמול למשל קראתי שבכנסת מבשלים עכשיו חוק רבנים חדש. השורה התחתונה שלו היא שאפשר יהיה למנות בכל מקום בארץ עובדים של שירותי דת – רבנים, מפקחים, בלניות ככל אשר יבקשו המועצות הדתיות אך גם במקומות שבהם אין מועצות דתיות, נאמר מאחזים, חוות רועים ומה לא. שר הדתות יאשר את התשלום בלי צורך באישור האוצר. דרעי על סטרואידים. אז מה אתם אומרים? להתרגז? לצאת מהדעת? להרוס לעצמי את רבע הגמר? להשבית פגישה עם חברים על המנוולים האלה? אז גונבים. מסתכלים לך בעיניים ומפשיטים אותך. אז מה? להשתגע?

מפעם לפעם ובעיקר בחודשים האחרונים אני שומע אנשים שאומרים – אני מאד שמח שההורים שלי לא בחיים והם לא רואים מה שקורה כאן. כדי לעשות צדק עם העניין אומר רק שרוב ההורים הדמיוניים האלה מתו לפני עשרים או שלושים שנה, חלקם אפילו לא שמע על רצח רבין. כולנו מבינים שאנשים משתמשים בהורים שלהם כתירוץ. מה שהם אומרים הוא – חבל שאני בחיים ואני צריך לראות את מה שקורה כאן, להתכווץ בחרדה לגורל הילדים והנכדים, לעמוד נכלם מול התבוסה, החטופים, הביזה, חוסר האחריות ותחושת החורבן.

שרי הממשלה שלי אומרים שאנחנו במלחמת נצח שבסופה יהיה ניצחון דמיוני. אם לא בנשק אז בציפורניים. כל דבר אחר הוא תבוסה. אבוי למחרחרי המלחמה. תיזכרו בבגין. ברבין. הם ידעו שזאת מלחמת נצח אבל הבינו שהשלום הוא הפתרון, והמלחמה היא סוף. כעת מזמינים אותך לחקירה אם אתה אומר את המילה הזאת – שלום. הסדר.

ואיזה מזל שההורים שלי, אודים מוצלים ממלחמה אחרת, כבר לא בחיים והם לא קוראים את הטור הזה ולא רואים מה שקורה.