מפעם לפעם לפעם יש אביב שכזה שנמתח לתוך חודש מאי, היום קריר, ובשדות עדיין פורחים הפרגים, כמו בבול יום הזיכרון תשי"ג מאלבום הבולים הישן. למי שנולד עם המדינה זאת עוד תמונת יום הולדת, ברכה על הנס, התפעמות.

וכפי שקורה מפעם לפעם, לרגל החג אשלב סיפור אישי קטן מן השבוע החולף: בערב יום הזיכרון עשיתי את דרכי חזרה ממרוקו הביתה. זאת הפעם הראשונה שביקרתי בארץ היפה והמסעירה הזאת ונחשפתי ליופיה, למסתורין של סימטאות המלאח של פאז ומרקש, לחופי האטלנטי ברבאט ובאגאדיר. נסעתי להרים המושלגים ובין מטעי הזיתים שעד האופק, לנקיקי הטודרה ולפאתי המדבר הגדול, למחוזות הגעגועים של קהילה יהודית גדולה שאיננה שם עוד. נחשפתי גם לסובלנות, לנינוחות ולהומור של המארחים, שצחקו איתנו, התחבקו, הסבירו ופינקו, ועשו את ההבנה בין יהודים לערבים לדבר מובן מאליו וטבעי. הייתי שם עם קבוצת גמלאים קטנה, אנשים שהזמן בידיהם, ובמטוס בדרך הביתה היתה אתנו גם קבוצה של אנשים צעירים מן הארץ, תלמידי ישיבה ובני משפחה, כולם גברים, שחזרו ממסע שורשים ותפילה במולדתם של הסבים והסבתות, וזה דווקא מאד מצא חן בעיניי לראות את תלמידי הישיבה בחולצות הלבנות חוזרים מן המסע המיוחד שלהם. בחניית ביניים בדרך, היינו צריכים לעמוד בתור לביקורת גבולות קצרה. אנחנו, המבוגרים, עמדנו בתור בצייתנות, וכל חבורת הצעירים עקפה אותנו והסתדרה בראש התור. זה לא יכול היה לעבור בשקט אצל אנשים שצייתנותם אומנותם, ומישהי העירה לחבורה שזה לא נהוג, שיש תור, שאנחנו לא שקופים. אז פנה ראש הקבוצה לאחור, הסתכל בנו ואמר: אתם אשכנזים מתים. עם הטעם המר של האשכנזים המתים ותמונות המסע הטריות הספקתי להגיע ליום הזיכרון ולהיחשף לשצף השנאה לעבר ההורים השכולים שחברו להורים פלסטינים בניסיון נואש להפוך את הכאב למפתח לעידן חדש של סליחה ושלום. בנו של ראש הממשלה קרא להורים האלה אנשים חולי רוח, ורק המשטרה הפרידה בין חבורות הבריונים שביקשו את נפשם בפתח עצרת הזיכרון בתל אביב. למחרת נסעתי גם לבית העלמין ברחובות, להיות עם בני משפחתו של חברי, אריאל ברזלי שנפל במלחמת יום הכיפורים. אחיו, רועי ברזלי, ציטט מצוואתו הלא כתובה של אריאל: עלינו ליצור מדינה בה כל אזרח יוכל לחיות ברווחה, בביטחון ובכבוד, לטפח חברה התומכת בחלש, השואפת לצדק, הנלחמת ללא חת באלימות, בגזענות ובפשע, חברה השואפת לשלום. בסוף השבוע נותרתי עם צוואתו של אריאל, עם האשכנזים המתים ועם חולי הרוח. אולי אני מפונק, הרי אי אפשר להניח לכל אידיוט לשבש לך את שמחת החג, אבל השבוע הבנתי שזמני קצוב, ששעת החשבון הגדול עוד תגיע, עם השמאלנים, עם האשכנזים, עם כל מי שנראה וחושב אחרת, שמתחת לשמי הזיקוקים יש מי שמכין את הירייה הבאה. ואין איש פוצה פה ומצפצף.

שבת שלום.