מפעם לפעם, ובעיקר ברגעים לא היסטוריים אבל יעילים, אפורים, מפחידים או משמחים, אני נתקע עם השיר ההוא שכתב שמואל הספרי מפי דור ילדַיי שהם הורי נכדיי – אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש. כמה דרמה היתה בשורות ההן, עם תחושה של כישלון ואשמה, רצח רבין וכאילו שאף אחד לא ניסה ואין עתיד ואין מטרה.

השבוע המנגינה הזאת חזרה אלי, וברוח אותו שיר של הספרי, ומבלי לקבל רשמית את הסכמתו, עשרים שנה אחרי כתבתי באותו מבנה של שיר את סיכום השבוע הזה.

אנחנו הילדים של חורף שנת אלפיים ושלוש,

חלמתם אותנו עם שחר, הייתם שיכורים ותפסתם ראש.

הייתם גברים ונשים  שהודו למזלם הטוב

על שלא נרצחתם באוטובוס או כשסתם הלכתם ברחוב.

רציתם למלא בגופכם את מה שלקחה הזוועה,

ואכן כשנולדנו הארץ באמת היתה פצועה ועצובה.

וכמו שסבא וסבתא כשהם חזרו מהמלחמה,

חיבקתם אותנו, וניסיתם למצוא בנו נחמה,

עברתם את לבנון שתיים, למדתם מה זה חיזבאללה,

לקחתם משכנתא לעשרים וחמש שנה

ובכל רגע חלמתם שכשאנחנו נגדל לא תהיה מלחמה.

 

לא הגזמתם:

לא רציתם להפוך אויב לאוהב,

לא הבטחתם יונה
לא עלה של זית
גם לא הבטחתם שלום בבית,
גם אביב לא הבטחתם , לא אלף פריחות

לא הבטחתם שבכל שנה לא יהיו כאן בחירות

אבל בתוך הלב קיוויתם שלמרות שלא הבטחתם דבר,

משהו מכל החלומות הגדולים יתגשם פעם אחת ודי.

 

אנחנו הילדים של חורף שנת אלפיים ושלוש

גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש,

גם אנחנו יודעים לעשות אהבה, גם אנחנו חולמים תינוקות.

אנחנו טכנולוגים לגמרי, בשבילנו העולם הוא מגרש משחקים

וכמוכם גם אנחנו כבר יודעים

שבמלחמה אין מנצח, יש בה אך ורק מפסידים.

אנחנו הילדים של חורף שנת 2003

רוצים לומר לכם היום משהו מבלי לטחון את הראש

אנחנו יודעים: לא לחצתם, זה בא לגמרי בהפתעה,

אבל פתאום באלפיים עשרים ושתיים

אפשר להגיע להסכם גם עם החיזבאללה.

ולפני שנשתחרר ונתחיל במירוץ להשיג דירה

רצינו בהזדמנות זאת  ללחוש לכם – תודה,

על ההסכם הזה עם חיזבאללה ולבנון

ושאולי, בכל אופן, דור שלם לא יצטרך להיפגש

ליד קיר הזיכרון.

 

אנחנו הילדים של חורף שנת אלפיים ושלוש

עוד מעט נשתחרר, ניסע, נתפוס ראש

לא נבטיח דבר – לא שלום, לא יונה, אפילו לא עלה של זית

אבל לפחות נשתדל, כדי שלילדים שלנו יהיה גם עתיד וגם בית.