הלילה אנחנו שוב בסופר בול, ובשבועיים האחרונים ההתרגשות הלכה וגברה, עד לפני יומיים, כשהבנתי שהייתי עיוור, כשהבנתי שלא יכול להיות שאני אשב מול הטלוויזיה ואתפלל להצלחתו של המשולש קראפט (הבעלים) באליצ'ק (המאמן) ובריידי (הקווטרבק). זה לא יכול להיות. הרי כאיש אחד הם תמכו באיש המעודד הסתה גזענית, שנאת נשים ואמת מומצאת שעוזריו מנפנפים בה. אז שאני אקבל התקף בגללם??!!

אף פעם לא חשבתי שאפשר להפסיק לאהוד קבוצה. לא באמת, עד שקיבלתי את הקישור של הקטע של ביל מאהר. אף פעם לא שמעתי שפה כזאת בטלוויזיה האמריקאית, לא ראיתי זעם מתפוצץ וחסר מעצורים מצד ה "מהוגנים", הנַחְנַחים הליברלים, שלפתע מתברר שהם יכולים גם לנשוך. זה לא גשם מה שנשפך עליהם מוושינגטון, והם מוכנים להילחם בחירוף נפש כולל לעזוב את הקבוצה שלהם, את החברים שלהם, שמוכנים להזדהות עם דברים שהם לא מאמינים בהם.

ראיתי כבר אנשים עוזבים את בית"ר בגלל לה-פמיליה, אבל לעזוב את הפטריוטס בגלל הנשיא??!! מה, אני לא אקום באחת וחצי בלילה לראות את המשחק? גם לא קצת? ואולי זאת הזיקנה?

תחשבו על זה כשאומרים לכם ש "אין מה לעשות, ככה זה". וצפו בקטע. הוא מדהים.