מפעם לפעם אני צופה בדרמות טלוויזיה בריטיות. יש משהו מרגיע בסדרות האלה, משהו כמעט מושלם, במשחק, באופן בניית הסיפור, בשמרנות שהסתגלה לטכנולוגיה החדשה אך אינה משתעבדת לה.

 

השבוע צפיתי ב "אנטומיה של שערורייה" בנטפליקס, שבה מככב גם אולם הפרלמנט הבריטי. זה מבנה כנסייתי, צנוע, יש בו רק ארבע מאות עשרים ושבעה מושבים על גבי ספסלים בשעה שיש 650 חברי פרלמנט. מי שלא תפס מקום ישיבה עומד.  חברי הממשלה יושבים על ספסל לא נוח בשורה הראשונה מימינו של היו"ר, בעוד שחברי האופוזיציה יושבים על ספסל השורה הראשונה לשמאלו. יש קו אדום על הרצפה שמפריד בין הקואליציה לאופוזיציה שאסור לעבור אותו,ויש קו אדום ברור של תרבות דיבור, הומור, שנינות, אורך המשפטים ואופן הצגת הדברים, בין הפרלמנט הבריטי והכנסת שלנו לדוגמא.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, בתום הצפייה חזרתי לחדשות מכאן. בכנסת בדיוק היה צריך להתנהל דיון שנקרא דיון ארבעים חתימות שבו האופוזיציה מבקשת לשמוע תשובות מראש הממשלה בעניינים שמציקים לה. האמת הישראלית של הדיון היא שמביאים את ראש הממשלה לכנסת כלא כדי לשמוע תשובות אלא כדי להראות לו שהוא חלש, שהוא לא יכול להוציא מילה, ובאותה הזדמנות לומר לו ולנו שהוא זבל, מניאק, בוגד ועלוב נפש. אחר כך עולה ראש האופוזיציה, והסצינה חוזרת: אין קריאות ביניים יש דיבורי ביניים בין הצעקות, הכל על סף המכות והכל באולם הסמלי שהוא תערובת של הכותל המערבי כסאות עור, פלאפונים, שולחנות לנמנום, ואלימות.

 

בכנסת לא הדיון חשוב אלא הניצחון, וניצחון ישראלי בוויכוח זה לגרום לכך שהצד השני לא יצליח לפתוח את הפה. זאת טכניקה שנועדה ליצור הלם, לשתק ולהשתיק את הצד השני. זה קורה בכנסת, וזה קורה כמובן גם אצל אילה חסון, רינה מצליח ובכל ערוצי הרדיו. לא שואלים כדי לשמוע תשובה אלא להיפך, למנוע את השמעתה. משם זה גולש לרחוב, לכיתות בבתי הספר, לכביש.

 

אני יודע שזה נשמע כמו הטפה של אדם מזדקן שרואה סדרות בריטיות במקום את ערוץ הכנסת, אבל אני משוכנע שרוב הציבור קץ בכל הסצינה הזאת. הוויכוח בנושאים השונים חשוב לו ולכן צריך לשמוע את שתי הדיעות, בלי חפירות, עם הומור, ולעניין. הוא לא רוצה להיות צופה מטומטם בקרב צרחות פרלמנטרי שמקרין בוז ושנאה לכל אדם, ושהוא המפסיד האמיתי שלו.

שבת שלום וצפייה נעימה גם לכם.

 

בתמונה: מתוך שידורי ה BBC. הצבעת אי אמון בפרלמנט הבריטי. מי שלא תופס מקום עומד.