מפעם לפעם, ובעיקר בנסיבות חגיגיות ואחרי ניצחונות גדולים, אני אוהב לקרוא את ההודעות של דוברי הממשלה כדי לדעת את כל הפרטים, גם הקטנים ביותר. השבוע היה אירוע חגיגי שכזה – סיום בניית הגדר באורך 65 קילומטר שעוטפת את רצועת עזה והיושבים בה בכפפה של בטון ופלדה. אף שם מיוחד נתנו לגדר – המכשול. הטסלה של הגדרות. בהודעה הרשמית לא ננקב המחיר –שלושה מיליארד וחצי שקלים, אך כן נאמר שהעבודה נמשכה שלוש שנים וחצי ו 1200 פועלים עמלו בהקמתה של חומת הברזל: מעכשיו אי אפשר יהיה לחדור מעזה וחשוב לא פחות – גם אנחנו לא נצליח לראות את מי שחי מעבר לגבול.

סכום העתק ואוגדת הפועלים אינם מרשימים דיים, ולכן דובר המשרד עבר להשוואות שהיו מקובלות מאד בעיתונות הילדים של שנות החמישים כמו "אם כל תושבי סין יעמדו אחד על השני האיש האחרון ייגע בירח". במקרה הזה נאמר שבכמות הבטון שהושקעה באדמת הלס אפשר היה לסלול כביש מישראל לבולגריה. ושאלה המיידית שנשאלת איך אפשר לבנות כביש לבולגריה? לא צריך קודם שלום עם לבנון וסוריה כדי לעבור דרכן? וארדואן כבר מסכים? ואולי הכביש יעבור על פני הים? ואז אתה לוקח נייר ועיפרון ומגיע למסקנה שכביש לבולגריה שווה ערך לתעלת הימים מים סוף לים המלח לשיפור חייהם של כל תושבי ישראל וירדן, ולמילוי הבולענים שמחוררים את חופי הים.

ועוד התהדר דובר משרד הביטחון שבמכשול הושקעו 140,000 טון של ברזל ופלדה שמהם ניתן למתוח פרופיל פלדה מישראל ועד אוסטרליה. כמובן שהשאלה היא אם כבר מניחים פרופיל פלדה לאוסטרליה – למה לא לבנות בדרך תחנות בדובאי, בהודו, ואולי בהונג קונג? והאם פרופיל פלדה שכזה לא יכול היה לשמש לבניית אלפי דירות לשיכון ציבורי גם כאן, וגם שם, בעזה, המקום שממנו מגיעים עשרות אלפי עובדים רעבים בכל יום כדי לבנות את הארץ ולקטוף את פריה.

וזה מוביל לשאלת המכשול. פעם, בשנות השבעים, כבר בנינו אחד כזה, בצד תעלת מים אנטי-טנקית באורך 180 קילומטרים בין סיני למצרים, והיינו בטוחים שהבאנו ביטחון לנצח. שלוש שנים אחר כך פרצה מלחמה שרק אחרי שהמכשול קרס אפשר היה לבנות תחתיה שלום. המכשול סביב עזה לא יכול לחסום נער או נערה מסלפית שקמים בבוקר, נוטלים סכין כדי לרצוח ולמות. אסור שזחיחות סיום הבנייה תפטור אותנו מהצורך לקדם הסדרים לטובת כולם, לפני שיוכח שהכביש לבולגריה מוליך למלחמה חדשה.

הצילום: בדרך לירח. צילם Brian Hennessey מתוך הבלוג An Australian in China