מפעם לפעם, וזה קורה יותר מדי פעמים בזמן האחרון, השבוע מסתיים כשהמיית הלב על המתים לא פגה. בארץ שמתמודדת במשותף, ולעתים קרובות כל כך, עם מותם של אנשים צעירים, עם מחזות זוועה של נשים בהריון שנרצחו או משפחות שנגדעו באש מן המארב, מותה של רונה רמון גרם לצער כה כבד משום שהעיר שאלות רדומות, תהיות של תפיסות עולם ואמונה, שאין להן תשובה מלבד צער גדול.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, דווקא כשאין כתובת לצער, והוא לא מומר בשאגת נקם, יש פנאי להתחבר לשאלות הקיומיות האלה. הצער על מותה של רונה רמון שסחף את הציבור כולו, והאסונות הנוראים שפקדו את המשפחה, היה גם צער על הפער בין האנשים שמהלכים בינינו ואנחנו לא יודעים עליהם דבר, ובין האנשים שאנחנו לא מפסיקים לשמוע עליהם ולעקוב אחר מעשיהם והם מובילים את המחנה. סיפורה של משפחת רמון סופר בשבוע שבו התברר שהפרקליטות מבקשת להעמיד לדין ראש הממשלה על הפרת אמונים ושוחד, שבוע שבו מתגלה אוזלת היד בטיפול ברכבת, והרשלנות והחמדנות בכל מה שקשור במחיר החשמל. הצער נולד מן הפער, מההתוודעות הטרגית לאנשים שחיים בינינו ואף פעם לא דיברו במליצות, שחיים בתוך הוויה משלהם, אמיצה ונקיה, או כפי שנאמר בתפילת אל מלא רחמים – כזוהר הרקיע הם מזהירים, אנשים שחיים את הסיפור הכללי כמרכז חייהם ועושים זאת באומץ ובפשטות שאין דומה לה. האב שהיה לוחם בחיל האוויר ואחר כך נספה כשניסה לגעת ברקיעי היקום ולא שב, והבן שהלך בעקבותיו והאם שפילסה לעצמה נתיבים על הארץ שזהרו במלוא תמימותם, והיו לנו ראי יום יומי איך זה יכול להיות אחרת. ועוד הוסיפו לצער הגדול השאלות האמוניות שעולות מעת לעת – אם אכן הוא ארך אפיים ומלא חסד ורחמים, איך זה שהטובים והאמתיים נקטפים כך, האם לא די היה למשפחה הזאת ולשלושת הילדים שנותרו שצריך היה לקחת גם את האם. ורק אופייני הוא שברגעיה האחרונים רונה רמון היא שקבעה את הדרך שבה תיעלם, ולא הועילו הרבנים שביקשו מהמשפחה להפר את בקשתה שגם היא תעלה בעשן כפי שעלה אילן שאליו היא שלחה מבלי דעת את שיר הפרידה של רחל והשורות המצמררות – אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,  / כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,/ אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,  / כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

וחייה כבו השבוע. וגדול הצער על משפחת רמון ועל הפער בין המציאות ובין מה שמסתתר מאחוריה. ואני מניח אבן על הקבר שאיננו.

שבת שלום.