אביב

זהו, אין יותר מפעם לפעם ברדיו ביום שישי. לפחות בינתיים, והאמת היא ששום דבר ממה שקרה השבוע לא קורה מפעם לפעם.

בין חייו ומותו של אדם זה קורה בדרך כלל רק פעם.

וזהו.

אנשים עדיין בשלב שהם מוחאים כפיים מן המרפסות במגדלים החדשים שהם בנו. בחצרות החסידים רוקדים וממשיכים ללמוד תורה, כמה פעמים בחייו יכול אדם להתנסות באירוע כזה שבמו תפילתו הוא יציל לא רק את עצמו אלא גם את העולם? הנה ההזדמנות.

שלא תעז לכתוב על הדברים שאתה כותב תמיד, אמרו לי הצעירים, זה נגמר. אל תעז לומר דמוקרטיה. זה כמו התפילה של חרדים בבני ברק. יש מאתיים וחמישים אלף מובטלים, זה מה שיש. חופשה ללא תשלום קוראים לזה. יהיו חצי מיליון. עכשיו זאת שאלה של קיום. אוכל. חשמל. תרופות. הכי בסיסי. בארצות הברית מסתערים על חנויות הנשק כדי להצטייד, כאן המדינה מזוינת עד לשיניים לכל מלחמה אחרת ויש לה אויבים בשפע, רק למלחמה הזאת היא לא התכוננה, וגם אנחנו, אפילו אקדח אין לנו. רק מסיבת עיתונאים בתשע.

כשנמות יקברו אותנו בקברות אחים ואחיות, כולם ישירו מן המרפסות, איך לא השכלנו לשמור על עצמנו. איך כל המערכת הגלובלית נתקעה עם מנהיגות מוקסמת מעצמה ששכחה את תפקידה. ראיינו סורי אחד שאמר – עכשיו אני רוצה שהמחלה תיקח אותנו יחד עם אויבנו ועם האדישים והמתעללים, אנחנו לא לבד יותר על סיפון הרעב והרשע. ברוכים הבאים.

זה כמו הסרטים האלה על הצונאמי ביפן. כשהגל מתחיל אתה יודע שהבית בקצה הכפר ייעלם, ואתה מסתכל, מהופנט. האביב הגאה שבחוץ נושא את אדי הרעל אל הבתים והרחובות. חומות הבד נעלמו, אי אפשר לעלות על אוניה או מטוס ולסגת לארץ אחרת, למקלט שאולי הכנת, הרוח הקדימה אותך. אתה כאן עם הילדים והנכדים, ואתה גורם הסיכון. כולם שמעו: סבא וסבתא הם מוות, מישהו צריך למות מזה, והמוות שלהם מדבק.
ואיזה חיים מחכים לצעירים?

הילדים שחזרו מפרו יצטרכו לשוב לבית הוריהם, אין מסעדה אחת פתוחה שתקלוט אותם, אין חלטורה בפסטיבל הדבש או הכינרת, אין סתלבט באיזה פיסת מדבר, אין אוניברסיטה. הכסף ששמרו לה לחתונה איננו, כמו הפנסיה והמשפחה. מאחורי מחיאות הכפיים מהדהד צער נורא, האסמים ריקים, מעכשיו יש חוקים חדשים, ואתם זקנים מדי כדי להבין אותם.

בחוץ הימים כל כך יפים. זקנים שאמורים להסתגר בבתים בורחים להרים שמכוסים פריחות, אין יותר שירים ברדיו, גם לא בטלוויזיה, אסור להרפות משטף המילים לשנייה אחת, הן מוחדרות למוחך בגלולות של שלוש שעות כל אחת, ממשיכים לגלגל את חבל התקווה ואת חרב הפחד. עוד מעט יבואו שוטרי החרש עטופים בתכריכים לבנים וישאלו איפה היית? למה נסעת?

ככה.

התמונות: השבוע, נחל כסלון וההרים שמסביב.