מפעם לפעם אני חייב לומר משהו בקשר לגיל: ככל שהוא מתקדם אני רואה באופק את ה 80, לא אופק קרוב אלא מין מספר דמיוני ומטושטש שלמרבה הזוועה בכל שנה שעוברת הוא נהייה יותר ויותר ברור. כמי שאיבד חברים רבים כשהיו בני עשרים אני יכול רק לברך על כך, זכיתי, ובכל אופן הרגישות למילה "קשיש" שפעם היתה תיאורטית ומביכה מוציאה ממני עכשיו רגשות חדשים. הרי בי עצמי מדובר.

הרגישות הזאת למספר הביאה אותי השבוע למפגש כפול עם גיל 80: באחד מדובר בעומר עבד אל מג'יד אסעד, גבר פלסטיני שנסע במכוניתו הביתה. מחסום של צה"ל חסם את דרכו, החיילים אמרו שהוא מחבל, שלפו אותו בכוח מהמכונית, אזקו את ידיו, כיסו על עיניו וחסמו את פיו במדבקה. אחר כך השליכו אותו לבית בבנייה שם שכב בליל חורף עד שנחנק ומת.

הסיפור השני הוא של הרב משה יהודאי, גם הוא בן שמונים שביום שישי שעבר יצא עם קבוצת מבוגרים לסייע לחקלאים מהכפר בורין שבשומרון. כנופיית טרור תקפה אותם באלות ובאבנים. הרב בן השמונים לא הצליח לברוח ונקלע ללינץ' של ממש, ידו נשברה והוא סובל מחבלות קשות בראש ובגפיים. הוא זעק לתוקפים, יהודים רעולי פנים שירדו מיצהר "אני בן שמונים ואני לא יכול לברוח!" והם ענו בחבטות ממוטות ברזל. בראשית השבוע כתב הרב יהודאי לחבריו: ״אני לא מצפה לכלום. התלונה שלי לא טופלה ואיש לא הואשם. לא הוכרתי כפגוע טרור. לא קיבלתי כל ליווי או פיצוי מהמדינה".

למה אני מספר לכם את זה? רק כדי להרוס לכם את מצב הרוח בפרוס שבת המלכה? לא. אני מספר לכם את זה כי לי עדיין יש צפיות. יש לי צפייה מחיילי צה"ל שיתנהגו אחרת. יש לי צפייה מהמפקדים שלהם שלא יטייחו ולא ישקרו. יש לי צפייה מהוריהם של הטרוריסטים שכולם יודעים מי הם – שיעצרו את הטירוף. אני מצפה מראש הממשלה שיפרוץ לאולפן בערב ויגיד שבמשמרת השינוי שלו זה לא יקרה. הוא יודע טוב מאד שבשנת 2021 היו 400 תקיפות, כלומר יותר מאחת ביום, של פורעים יהודים בערבים פלסטיניים, לאור היום ובאלימות שהולכת וגוברת. זאת סטטיסטיקה הרבה יותר מפחידה מהחולים בקורונה, ונגד זה אין שום חיסון.

אז מה – להרים ידיים? ככה זה? אנחנו הילדים של קיץ 1949, נשבענו לשמור על הארץ ועל רוחה. קשה מאד להודות בכישלון. אולי בגלל זה יש לי עדיין צפיות. אני בטוח שגם לכם.

דברים שאמר הרב יהודאי כשחולץ פצוע מהשטח – https://www.youtube.com/watch?v=kb0qOnNLGpQ