מפעם לפעם כשאתה נעצר ומתבונן סביבך אתה מרגיש כיצד חייך מתרוקנים: מאנשים, מהזמן, מרעיונות חדשים, מריגוש שדוחף אותך הלאה, כמו בשירו הנפלא של מאיר אריאל-

אחת לאיזה זמן מוגבל /

אני נשמט אביון ודל/

ממרוץ הכרכרה המשתקשקת /

נפלט משצף מעגל/

וכמו שוקע תחת גל/

כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת/.

השבוע העגלה המשתקשקת התרוקנה עוד כש א.ב. יהושע ירד ממנה בפעם האחרונה. הוא כבר לא יראה ולא ישמע מה עלה בגורלה של ארץ ישראל על כל בניה ובנותיה בני אברהם שהיו משוש חייו וכאביו. אני מבקש להיפרד ממנו בערב השבת הזה משום שכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, המקרה הפרטי שלי מתאחד עם הכללי.

המפגש הראשון שלי עם אברהם ב. יהושע התרחש עוד לפני שקראתי את ספריו ומאמריו: אנחנו היינו נערות ונערים בני ארבע עשרה כשהוא נכנס יום אחד לכיתה שלנו בבית הספר והודיע שהוא המורה המחליף, ומהרגע הראשון הוא היה התגלמות הדבר החדש, הארצי. הוא קרא איתנו את "החצוצרה נתביישה" הסיפור קורע הלב של ביאליק המתמצת את סיפור חורבנה של הגלות התמימה בערבות אוקראינה, כשבלילות הוא כבר כתב את המשכו של סיפור הארץ שלתוכה גדלנו. ממנו למדנו לראות לא רק את היער אלא גם את חורבות הכפרים המבצבצות מהם, לראות את המסע כולו ולא רק את קטע הזמן שאתה חי בו, ולהתפעל מזה שהסטודנט שבסך הכל היה ממלא מקום מבין כל כך טוב מהי אהבה ובעיקר מהי אהבה נכזבת.

בכיתה של אז למדנו ערבית כשפה שניה, והוא חיזק בנו את ההכרה שצריך לדבר בשתי השפות ולהאמין באמונה שלמה שהמהות הישראלית החדשה שנוצקה כאן היא התחליף הנכון לגולה הבזויה הנטועה על חולות נודדים, על אמונות תפלות וקיבעון שמוביל לחורבן. הוא ביסס בי לעד את השקפת עולמי, את האהבה לספר, לכתיבה ולדמיון, אך גם להשתוקקות נואשת למציאות, לאחוז בה ולנסות להשפיע על הכיוון שאליו היא מתפתחת.

בכל השנים הארוכות מאז שהמורה עם המקטרת נכנס לכיתתנו לא יצרתי אתו קשרי חברות אך הספקנות הירושלמית שלו, הצללים והאופטימיות, דבקו גם בי. לפני חודשים אחדים, בעת שערך מסע פרידה מהחיים עם סרט והרצאות, הספקתי להודות לו ולשוב אתו לפעם הראשונה שבה קראתי את "מול היערות" ואת "המאהב" ואת כל יתר הספרים שממלאים את עגלתנו הרעועה המשתקשקת במדרון.

השבוע הוא ירד ממנה בפעם האחרונה.

הצילום: של צלם הפורטריטים המצוין רמי זרנגר שהתיר שימוש חד פעמי בתמונה לטור זה.