מפעם לפעם, ובעיקר עם פרוץ האביב, צריך למלא מחדש את מחסניות הפחד. אחרת – איך נעמוד כאיש אחד מול הדברים שעוד יקרו כאן?אנחנו יוצאים מהחורף שנת עשרים וארבע מותשים לגמרי, אבלים ופצועים, אילמים, מבוהלים, חפויי ראש ואדישים. מה לעשות? הנה תזכורת: לפני שבועיים קראנו בפרשת "זכור" על הקרב שבין ישראל לעמלקים. משה הזקן והעייף ישב על הגבעה וצפה בקרב. כשהרים את ידיו ישראל ניצחה וכשהוריד אותן היא הוכרעה. אהרן וחור שעמדו על ידו החזיקו בידיו שכבדו וכך הבטיחו את הניצחון. ושוב כולנו מצווים להיות אהרון וחור, להחזיק בידיו של המנהיג החולה והעייף יחד עם גנץ ואייזנקוט הרופאים ואנשי השב"כ, לפחד מכל רעש, מכל תזוזה, לפחד מבחירות, ממחשבה עצמאית, האם באמת נכנסנו למלחמה שאיש אינו יודע מה סופה?
אומרים שכן.
בראשית השבוע התחילו לפמפם את הפחד. פתאום דיברו על העלטה, שכמו מכת החושך הקרובה היא שם קוד לתחנות הכוח שיופצצו, והפרשנים אמרו שזה בטוח, תכינו נרות, גנרטורים בטריות וחכו להוראות. ובעוד משה שלנו שלא חצה עדיין שום ים, שוכב בבית החולים, הפצצנו את הקונסוליה האיראנית בדמשק ומאז אנחנו בתסריט האימה הגדול. בכל מהדורת חדשות רואים את הטילים הארוכים האלה ממריאים בלהקות ממדבריות איראן כאילו כבר הם בדרך לכאן. ואם זה לא מספיק – היום יום שישי האחרון של הרמדאן, כוכב הפחד של החודש האחרון, עכשיו הם צועדים מערבה ומתאחדים עם כל רוצחי הנוח'בות, מצפון ממערב ומדרום, ואנחנו כבר יודעים, הם לא רק רוצחים הם גם אנסים. תבדקו את הבריחים בדלתות. כלי נשק אישי שיהיה על ידכן. משנכנס ניסן אנחנו מחכים. האיראנים הבטיחו, ואתה לך תתווכח עם פרשנינו. ביקשו שלא נסגור את הממ"ד, האורחים לפסח יכולים לישון שם אבל צריך לוודא שלא חסר כלום. שהנעילה עובדת, לך דע איך תראה הנקמה הזאת.
מפעם לפעם הפחד משתלט על חיינו: אנחנו מפחדים מהשכנים, מהרוקחת בקופת חולים, מנהג המשאית מהגליל, מהשכן למיטה בבית החולים. אנחנו מפחדים ושונאים. מפחדים להגן על חסר האונים, ולחשוב לבד. אין כוח. אנחנו נסחפים עם העדר.
ובתוך כל המהומה המפחידה הזאת בשיבה טובה הלך השבוע לעולמו הסופר הנפלא ואיש הרוח הטובה סמי מיכאל. הוא השאיר לנו את ספריו הנהדרים וגם ציווי של אהבה, של הקשבה, של הכרה בכאבו של הזולת וציווי להמשיך ולצעוד בגו זקוף, לא לאבד את האנושיות, לכבד כל אדם ולא לפחד כלל.
זכרו של סמי מיכאל אצלי תמיד.
