בסוף השבוע היו לי בבית שלושה עיתונים: על 'הארץ' אני חתום, את 'ידיעות אחרונות' קיבלתי בתחנת הדלק, ואת 'ישראל היום' אני מקבל משכן אחד, שבכל יום שישי נוסע מוקדם בבוקר לאיזה מקום בעיר, חוזר עם בגאז' מלא עיתונים, ומניח לכל שכן עיתון על סף הדלת. עם השנים למדתי שיש להם סודוקו לא רע. השכן שלי, אגב, עבר מזמן את גיל השמונים: האחיזה בהרגלים הקטנים, והלהט הפוליטי, הם הדרך שלו לאחוז בחיים. בדיוק כמו ההרגלים שלי.
לעיתון "הארץ" יש לי קשר מיוחד: בגיל חמש למדתי לקרוא דרך העיתון, ומאז, בערך, אני זוכר את העיתון בבית, כולל ' הארץ שלנו' שהייתי קורא אצל שאול טן-פי בבית, כי אבא שלו היה 'סופר הארץ' כי ב 'הארץ' לא היו עיתונאים – כולם היו סופרים. בשנים האחרונות העיתון משתדל לענות לצרכיהם של שני קהלים: הקהל המבוגר, שקורא את המדור של בני ציפר, את גלריה, את הדה-מרקר ואת עמודי המאמרים שמהדהדים את עמדותיו, והקהל צעיר, קהילה תל אביבית מבוססת שההיי טק והאקזיטים יצרו. כסף, מוזיקה, סקס, פרינג' ואוכל. המון אוכל.
בסוף השבוע, 'הארץ' היה שונה. מדור 'גלריה', שבימים כתיקונם מייצר את לוח הזמנים של אנשים רבים מקבוצת הסיכון של ה 60+ , רזה מאד: בהיעדר אירועי תרבות כל ים המודעות שמחזיק את העיתון נעלם, ומה שקיבלנו הוא רק את התוכן: קצת מוסיקה, פרופיל של איש צעיר מעולם התרבות, סיפור על ליזו מתורגם מה'רולינג סטון', אוכל וסודוקו שרירי, כרגיל. כמה זמן הם יוכלו להמשיך בזה? לדעתי לא הרבה, אבל את זה נדע בשבועות הקרובים. בצד ה 'גלריה' – 'מוסף הארץ'. בדרך כלל המוסף הוא מגזין עבה המשמש במה למודעות למטבחים הכי יקרים, למרצדסים החדשים שיצאו לשוק, ודירות במגדלים שעוד יקומו. השבוע נותרו מודעות של פדני ושטרן, ומודעה אחת לריהוט איטלקי, אבל גם כאן, המפרסמים הגדולים הצליחו לברוח לפני סגירת הגיליון.
המצב החדש במוסף פינה מקום (והנה אנחנו מגיעים לפואנטה) ל'מדור שיווקי' שקולע בול בפּוֹני של קהלו הקשיש של העיתון: ארבעה עמודים שעניינם התכוננות לקראת המוות המתקרב. תחת הכותרת 'לזכרנו' המעוטר בצילום של פרח מיובש, מציעים לנו עסקת חבילה של כתיבת צוואה, הוספיס ביתי, עיצוב ההלוויה כולל חברת הפקה שמארגנת מַנְחה לטקס, הגברה, צילום וכיבוד, הכנת מצגת או סרטון, ואפילו "שריפת הגופה והפיכתה ל'כדור שונית' שמונח על קרקעית הים ומעודד צמיחה של אלמוגים". בעמודים הבאים יש פירוט על "תכנון הטקס והלוגיסטיקה סביבו, כולל כיסאות, הצללה, מחסה, מים, פרחים, חלוקי נחל, מערכת הגברה ועוד" וגם שירותים לניהול השבעה "אנו מספקים ערכות אבל לחברות המבקשות לשלוח לעובדים ולמשפחות שהתייתמו". אחרי עיון מעמיק בארבעת העמודים הגעתי למסקנה שקהל היעד במקרה הזה הוא דווקא דור ההיי-טק: הם יהיו הלקוחות המרוצים בטקס האקולוגי עם המוזיקה המרגיעה וההצללה, הקריין עם הקול העמוק ומוסיקת הרקע, כמו דירה במגדל, המטבח האיטלקי, תכשיטים של פדני וסוף השבוע מפנק. אם תרצו – המפרסמים הפוטנציאלים שרואים קדימה, מגישים לקהל המפולח את המוצר הבא שמחליף את המטבחים האיטלקיים, תכשיטי היוקרה, והמכוניות הכי-הכי, מוצר שכל אחד מהקוראים יזדקק לו פעם – המוות. ובשום פנים לא אמרנו מתי, בינתיים מתמודדים עם מספר הנדבקים.
בימים שעוד יכולנו לחבק את הנכדים, אמר לי נעם, נכדי: "אתה יודע איך יודעים שאתה זקן? אתה קורא עיתונים". טביעת עין של ילד רגיש. ביום שישי בערב עשינו קידוש ב ZOOM ומהצד השני צחקו ואמרו שזה עוד זיכרון, שפעם, כשגם להם יהיו נכדים, הם יספרו להם על ארוחת יום שישי שכזאת, בימים של מגיפה, פעם-פעם, בשנת 2020.
שרק יזכו.
בצילום: שני דפים מן המדריך לחיים.
