ימי המחאה החברתית בקיץ 2011 תמיד מעוררים געגועים, ובעיקר לחודשים שבאו אחר כך, חורף 2012, והלילה של ה 14 בינואר שייזכר לעד כ "לילה של ולרשטיין" ובו בשתיים לפנות בוקר משאיות ענק מחברת 'מובילי ולרשטיין' הורידו 45 בתים ארעיים באמצע השדרה. כשתל אביב קמה משנתה באותו בוקר של ינואר 2012 היא נדהמה לראות את הישוב החדש שצמח ברוטשילד, 'מעלה מרמורק' שמו, את חבלי הכביסה הגדושים, והילדים החמודים והתינוקות שהתרוצצו על הכביש.

בפברואר אותה שנה העירייה נאלצה לסגור את הכביש משני הכיוונים, ומסיבות הומניטריות גם לחבר את הקרוונים לחשמל ולביוב. ב-2013, כשהשמועות על פינוי קרוב תכפו, והצבא והמשטרה צרו על 'מעלה מרמורק', מנהיגת המתיישבים, הגברת דפני ליף, יצאה למרפסת הקומה השנייה בקרווילה שלה והודיעה לקהל המריע: "אנחנו לא התיישבנו על אדמה פרטית. שדרות רוטשילד היא אדמת ארץ ישראל השייכת לכולם, ואין מצב שבו יהודים לא יוכלו להתיישב בכל מקום"! באותו לילה היתה שם מסיבה ענקית, ואלפים, שבאו מכל הארץ, חסמו את כוחות הצבא שניסו לסגור על השדרה. הרב יחזקאל פלורנטין הורה לחיילים לא לקחת חלק בפינוי, ואחרי שלוש שנים, כשתל אביב התרגלה לשכונה החדשה, הבג"צ הורה לפתע שיש לפנות את השדרה ולפתוח אותה שוב לתנועה.