מפעם לפעם ובעיקר בשבועות שהעתיד מתחיל לקבל צורה אחרת, מאיימת, לא ברורה, מתעורר ברשתות החברתיות גל הנוסטלגיה: אתם זוכרים את נתניהו מגן על מערכת המשפט בנאום מרשים ב 2012 עם אותם נימוקים שאסתר חיות משתמשת בהם היום ולכן היא מוקעת מיד כאחראית לפיגועים? זוכרים את הימים ההם?

 

וכפי שקורה מפעם לפעם גם לסיפור הזה יש היבט אישי. השבוע לפני עשרים וחמש שנה, לבוש בחליפה ונרגש, הוזמנתי ללשכתו של יושב ראש הכנסת דאז, דן תיכון, כדי לפתוח במבצע שיזמתי בעת שכיהנתי כמנהל הקרן החדשה לישראל בפרוס שנת היובל למדינת ישראל. בחדר נכחו כבר ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש האופוזיציה חבר הכנסת אהוד ברק. הם היו הראשונים לצרף את חתימתם למגילת העצמאות של מדינת ישראל כאומרים – אנחנו מכירים בערכיה. זהו האתוס הבסיסי, היסודי, הערכי של מדינת ישראל, ביתו הלאומי של העם היהודי. בכך הם אשררו בחתימת ידם את הערכים המגולמים במגילה כולל הסעיף הבא: מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.

 

בנימין נתניהו שיתף פעולה עם הקרן החדשה לישראל שתמיד פעלה ברוח המגילה והקימה ותמכה במרבית ארגוני זכויות האדם בישראל, בארגוני החברה האזרחית הערבית, ארגוני נשים, איכות סביבה ופלורליזם דתי. מאז קרו כל כך הרבה דברים:  הקרן החדשה לישראל היתה, בעידודו המסיבי של ראש הממשלה,  לשעיר לעזאזל של כל הבעיות שבהם נתקלה ישראל. ארגוני ימין רודפים את ראשיה  בהשראתו של מי שתמך ראשון במבצע של הקרן החדשה לישראל להפיץ את ערכי המגילה. הוא חתם ראשון ואחריו חתמו עוד 700,00 אישה ואיש.

 

המבצע, שבו היה שותף גם העיתון "ידיעות אחרונות" ננעל למחרת חגיגות היובל במשכן נשיאי ישראל כשהנשיא עזר ויצמן היה החותם האחרון. למחרת המבצע הושקעו כספים רבים בהפצת המגילה, בחיזוק לימודי האזרחות, בהכשרת מורים ובעבודה אינסופית של קירוב לבבות.

ומהשבוע הכל – נוסטלגיה. גם המגילה. כמה חבל.