מפעם לפעם חוזרת אצלי התמונה מהבוקר של מלחמת יום הכיפורים: באותן שעות, כשכבר ידענו שהמלחמה תפרוץ, התכוננו למשימה של תקיפת שדות התעופה בסוריה, אבל אחרי זמן מה הפעולה בוטלה ואנחנו אמרנו קיסינג'ר בטח עצר את המלחמה שבפתח. מזל שיש מבוגר אחראי כמו אמריקה שדואגת שלא תפרוץ כאן מלחמה. באותה שעה המצרים הסירו את רשתות ההסוואה, בעשרה לשתיים המלחמה פרצה והסוף ידוע.

ביום רביעי בערב שוב חשבתי על זה: נשיא המדינה עלה לשידור כמו קיסינג'ר עם זקן, ובטון חנוק מדמעות אמר והודיע שאם לא תהיה הסכמה על התוכנית שהוא מציע תפרוץ כאן מלחמת אזרחים. הכלכלה תיהרס, הדור הצעיר יברח, חלום אלפיים שנות יגמר תוך שניות ספורות. 7 דקות אחרי שהוא דיבר התברר מהודעת הליכוד שהרשתות הוסרו כבר מזמן, זה לא תרגיל שאנחנו צופים בו מידי ערב בסידרה בנטפליקס אלא אלה הם החיים עצמם, והמלחמה בעיצומה. החרדים יחליפו את הטייסים הצעירים, הקופיקה מהשטייטל תחליף את השקל שיקרוס,  בן גביר יחליף  את השוטרים, בעל המכולת שלי את נגיד בנק ישראל, סמוטריץ' את נשיא ארצות הברית וביבי יחליף את נתניהו.

בבוקר שלמחרת קמתי ומיד שאלתי את עצמי מה לובשים למלחמת אזרחים:  חולצה אדומה להזדהות עם הנשים שסומנו כיעד במלחמה המתחוללת, או שכדאי לעלות על בגדי עבודה ולהתחיל לבצר את הבית: לחזק את המשקופים, לקנות ציוד כיבוי ואולי אפילו כבאית יד שניה כדי שאוכל גם להרוויח כמה שקלים אצל אלה שלא התכוננו והמלחמה תפסה אותם בערב החג לפני שהאורחים מגיעים. ומה עם אוכל? לחדש את המלאים מהקורונה? ומלאי תרופות לימים שלא יהיה? ואולי ללכת לעשות בדיקות דם? אולי יש בי גנים עלומים שיוכיחו שמשפחתי באמת גורשה מפורטוגל ועכשיו אוכל לשוב אליה עם ילדיי ונכדיי? כל עוד נהיה ביחד זה יסתדר.

השבוע תל אביב העניקה אזרחות כבוד לכמה מתושביה. שרונה וגלעד חריש קיבלו את התואר בזכות עבודת החסד המופלאה שלהם למען החברה הישראלית, אסתר שחמורוב על השיגיה בספורט, ודורית בייניש נשיאת בית המשפט העליון לשעבר על חיזוק הדמוקרטיה ושלטון החוק. אחרון קיבל את התואר נשיא המדינה שעלה על המה אפור כשק ומלמל כמה מילות תקווה שמשפת הגוף שלו ניכר שגם הוא לא מאמין בהן. אחר כך הקהל כולו קם, חיבק את הדגל הכחול לבן ושר את התקווה עם דמעות בעיניים כמו שיר פרידה שעה אחרי המלחמה.

שבת שלום.